מרדכי (מוטי) מרמורשטיין (כלכלן והיסטוריון, ד"ר לתולדות ישראל)מטולה, העיירה הצפונית ביותר בישראל, שכותב השורות הללו כבר בישר לקוראיו על עלייתו אליה, ניצבת היום במוקד המערכה שאנו שרויים בה. מיקומה בקצה אצבע הגליל, בתיה הנושקים את גדר גבול לבנון, מציבים אותה בעיני האויב הלבנוני כטרף קל וכמועמדת טבעית לשלח בה אש.
קשה להפריז בעומק הסתירה בין יופייה של מטולה המשחקת במחבואים עם המטפס אליה מן העמק, מתגלה בגגותיה האדומים ונעלמת חליפות בתוך גבעותיה, לבין כאב המלחמה שמסרב לסור ממנה.
קשה להפריז, ובמיוחד בתקופה זו של השנה, שלהי החורף ושמש האביב המחייכת אלינו מבעד לעננים, בעוצמת הסתירה בין הנוף המרהיב הנשקף אל מטולה מארבע רוחות השמיים, ובין המועקה שאינה מרפה, הנשקפת מרחובותיה הריקים ומעיניהם של תושביה המסתגרים בבתיהם, גם אם אינה פוגעת בחוסנם שאין שני לו.
הנוף המרגש ביותר הנשקף אל העולה מן העמק למטולה הוא נוף מטעי האפרסק, התפוח, האגס ושלל מטעי הנשירים הממלאים את שיפולי הגבעות היורדים ממטולה, הניצבים שורות-שורות כבמסדר, הסדורים וגזומים בידם האמונה של חקלאי המושבה הצובעים את המרחב בוורוד אופטימי וממלאים את החזה בשירה.
מיקומה על הגבול, ריחוקה ממרכז הארץ, אופייה החקלאי, השמירה על ממדיה הצנועים, היות השלד של מטולה בנוי מדורות חמישיים, שישיים ושביעיים למייסדיה, מעניקים לה ייחודיות שקשה למצוא כמוה בישראל, ולתושביה גאוות יחידה בלתי מוסתרת.
130 שנה חלפו למן היום שבו עלו על אדמתה והחלו לעבד אותה 59 המייסדים. ראשיתה של מטולה הייתה מצערת – אדמתה לא נענתה למתיישביה בקלות, הם העלו את המים לביתם מהמעיין שבמורד המושבה על גבי חמורים, והם היו עסוקים בהגנה על יבולם מפני שכניהם הערבים. סביר להניח שראשוני מטולה ש"ידם האחת עשתה במלאכה והאחת החזיקה בשלח", לא היו מודעים ממש למקום ההיסטורי שקנו בכותל המזרח של המעשה הציוני, בציירם את גבולות הארץ, בקבעם את גודלה.
מיקומה של מטולה מציב אותה כפוטנציאל לאתר תיירות מהמובילים בישראל, אך לעיתים גם כמקום מועד לפורענות. פרעות תר"פ נזכרות בעיקר בגלל נפילת תל חי, אך הן לא פסחו על מטולה, שתושביה ברחו לצידון, עברו בדרך הים לחיפה, וחזרו אליה בתחילת תרפ"א.
גבולה של לבנון היה גבול שקט להפליא מאז הקמת המדינה, מה שאפשר לה למצות את הפוטנציאל התיירותי שלה. משפרצה מלחמת האזרחים בלבנון הלך ונרקם חיבור עם צבא דרום לבנון, וגדר הגבול הייתה ל"גדר הטובה" שבמרכזה "שער פאטמה", ששימש מעבר פתוח בין שתי המדינות כמעט ללא הגבלה.
עם כניסתו של "חיזבאללה" למשוואת היחסים בין לבנון לישראל, כשלוחה של המדינה העומדת עלינו לכלותנו, איראן, החלו עננים כבדים להאפיר את חייה של מטולה, ומאז עיניה לא חדלות מלהיות פקוחות לצפון המאיים. צילו של חיזבאללה מהלך כל העת לצידה, והשקט תלוי ברצונו הטוב.
עם פרוץ מלחמת "חרבות ברזל", פונו תושביה והתפזרו לכל רוח ברחבי בארץ. במהלך המלחמה נפגעו 70 אחוזים מבתיה הריקים של מטולה, וכששבו תושביה לביתם לפני כשנה, לאחר גלות של למעלה משנה באתרים שונים בארץ, מצאו עצמם שקועים עמוק-עמוק בתוך תהליך שיקום כואב, פיזי ונפשי.
לקושי בהתמודדות הזו תרמה גם העובדה שרק כמחצית מתושביה שבו. חלקם של המחצית שלא שבה מצאו לפתע שהחיים במרכז הארץ נוחים יותר ובטוחים יותר, וכנגד זה לא עמדו לה למטולה כל מעלותיה הטובות. וגם אם רחובותיה לא היו ריקים עוד כבימי הגלות, הם היו רחוקים מלשקוק חיים.
ואף על פי כן, נדמה היה שהגזע החסון של תושבי מטולה שב אט-אט למסלול החיים. למטולה הגיעו בשנת השיקום עשרות משפחות צעירות, רובן ככולן ממשפחת הציונות הדתית, משפחות בעלות תחושת שליחות עמוקה, עזבו את ביתן הבטוח והרוגע, ואף את עיסוקיהן, והחלו בחיים חדשים במטולה. קשה להפריז בתרומתן של משפחות אלה למטולה. אפשר לומר כי הן הפכו את שנת השיקום לשנת התקומה.
אבל אז, לפני כחודש ימים, כשנה לאחר השיבה, פרץ מבצע "שאגת הארי", ומטולה מצאה עצמה שוב במוקד המערכה, וקשה לשאת פנים אל מול רחובותיה הריקים מאימת הטילים המחייבים את התושבים להיצמד לממ"דיהם. אין ספק, מטולה מיטלטלת שוב על פני משברים המאיימים להטביעה.
אך דומה שהשילוב בין המשפחות הוותיקות במטולה לבין המשפחות הצעירות, שקול מצהלות ילדיהן ממלא את אווירה של מטולה, מהווה נוסחה מנצחת ובערב חג החירות מבטיח כי מטולה קום תקום, ו"ה' עוז למטולה ייתן, ה' יברך את מטולה בשלום".
