מערכת שבתוןשלושה בעקבות אחד: זהו סיפורם של שלושה ספרי תורה השזור בתהליך הגאולה של שיבת העם לארצו וקיום בית ישראל מן התקופה הקשה והמצמיתה ביותר בתולדותיו; אחד מהם אוד מוצל מאש התופת של קהילות מזרח אירופה שנמצא בדרך נס
נח גרינוולד
לפני כ-22 שנה שמעתי מאימי האהובה, רבקה רחל ע"ה, על ספר תורה שמתגלגל במשפחתנו ונכתב על ידי רבי יעקב הלוי הי"ד, סבהּ של אימי. סבא רבא שלי, רבי יעקב הלוי, שנרצח מאוחר יותר בידי הקלגסים הנאצים, ביקש להודות אז, בימי טרום המלחמה (תרצ"ג 1939), על החלמתה של רעייתו דבורה ממחלה קשה. הוא לא חסך באמצעים והשקיע הון עתק בכתיבת הספר המהודר ובעיטורו על ידי סופר סת"ם מומחה ובר־הכי בתחומו. את המעיל המסוגנן ברקמה מיוחדת, מלאכת מחשבת, תפרה סבתי חיה, אֵם אימי וביתו של ר' יעקב הלוי, אישה רחבת דעת ולב שלא זכיתי להכיר. הספר הוכנס לבית הכנסת של סבא, מקדש מעט שנקבע מקומו בבניין רחב ידיים בעיר, ברחוב פיוטריקובסקה 286. הבניין כולו היה בבעלותו של סבי, והוא שימש למגוריי כל המשפחה ולמסחר. כדי לאפשר לבני הבית להתפלל בכל יום כהלכה – הוא הקים בו בית כנסת שכונתי.
החלמתה של סבתי הביאה אכן לשמחה גדולה, אבל זמן לא רב לאחר מכן כּוּסו שמי אירופה בעננים כבדים. העולם כולו הוטל לתוך מלחמה שעתידה לקצור מיליונים מבני אחינו.
מתחת לגלגלים
סבא יעקב הלוי ראה את פני הבאות והחביא את ספר התורה בעליית גג ביתו. נכדו צבי, סייע לו לכסות את ספר התורה בגלגלים ובחלקי אופניים, ענף מסחרי שהתמחה בו. ואכן, אך נכנסו הפלוגות הנאציות לעיר וכבר פשטו על בתי הכנסת ועל בתי היהודים כדי לחמוס את כל מה שייצג את היהדות בתפארתה, בראש ובראשונה ספרי התורה ותשמישי הקדושה הנלווים להם.
בחיפושים היסודיים של הפולשים נלקחו ספרי תורה רבים מבתי הכנסיות, אך את זה של משפחתנו שהוחבא היטב לא גילו, והוא נותר שם למצבה, מצפה להיגאל. אומנם רבי יעקב הלוי כבר לא יכול היה לחזור ולאוספו, שכן לא הצליח להימלט ממלתעות הנאצים ימ"ש, אבל אבי ז"ל, חיים דוד, ואחיינו צבי, שעברו יחד את כל אימי השואה ושרדו, הכירו את הסיפור, ובתום המלחמה, מיהרו אל מקום המחבוא, פינו את חלקי האופניים, ונשמו לרווחה. הספר נותר בעינו, מוסתר היטב ועטוף במעיל שרקמה לו סבתי חיה. הם שלפו אותו מבין חלקי האופניים ומצאו בו נחמה גדולה, מזכרת מעולם שהיה ונגדע.
בהמשך אבי ואחיינו צבי שמו פניהם לעיר בנדין־סוסנוביץ', עיר הולדתו של אבי, בדרום מערב פולין בחבל זגלמביה. בין שתי מלחמות העולם שכנו בשתי הערים הגדולות, סוסנוביץ ובנדין, יותר ממחצית מיהודי האזור. שם התעצבה אישיותו של אבי כנער. שם הוא צבר חברים רבים מן הקהילה, שאך מעטים מהם חזרו מעמק הבכא. אחד מהם, ר' יוסל שיינברג, שרד את התופת ופתח שם עסק למחייתו. אבי החליט להפקיד בידיו את אוצרו. הוא השביע את ר' יוסל שימסור את הספר בעתיד אך ורק לידי מי שיחזיק מכתב מטעמו החתום בכתב ידו. אבי עצמו החליט להגר למינכן. שם הוא פגש באימי ונישא לה, ושם נפתחו לפניו אפשרויות להשתקם כלכלית ולממש את חלומו לעלות לארץ ישראל.
ואכן, המשפחה הצליחה להתבסס. אני נולדתי, הוריי הצליחו להתייצב כלכלית, ובשנת 1948 הם עלו ארצה. אז החליטו לשלוח שליח שאינו יהודי, מצויד במכתב החתום בידי אבא, המאשר לר' יוסל להחזיר את הספר לידי השליח.
אבל נכונה להם אכזבה. התברר שר' יוסל שיינברג החליט גם הוא לעלות ארצה, ושהוא מסר את הספר בפיקדון לרב פרסול, רב בבית הכנסת בבנדין. בינתיים, גם הרב פרסול עלה ארצה, ובאמתחתו כמה וכמה ספרי תורה, ובהם ספרנו.
שובו של הספר
המידע על ספר התורה הועבר גם אל דודתה של אימי, לובה קנטרוביץ'. בני משפחת קנטרוביץ' עזבו את פולין קודם למלחמה, לפני שהעלטה הסמיכה כיסתה את מחוזותיה. הם פתחו במסע חיפושים אחרי הרב פרסול, וכשאיתרו אותו התברר שהוא מסרב להחזיר את הספר, שכן, לטענתו, השקיע כספים רבים בהצלתו ובהברחתו ארצה, ותבע עלויות אלו קודם שישיב את הספר לבעליו.
הרב פרסול, כמו משפחתנו, היה חסיד גור, ולכן זימנו אותו משפחות קנטרוביץ' וגרינוולד לדין תורה אצל האדמו"ר מגור ("הבית ישראל"). זה פסק כי על כל ההוצאות שהיו לרב תשלם המשפחה, אבל הספר עצמו יוחזר לחזקת בעליו, למשפחות גרינוולד וקנטרוביץ'.
קשה לתאר את תחושת הבעירה הפנימית שאחזה בכולם, עת שריד השואה בעל הגווילים הקדושים חזר הביתה והוכנס אחר כבוד לבית הכנסת של הרב ויינברג ברחוב נחמני בתל־אביב, שם השכים והעריב לתפילות דודי, ר' חנוך קנטרוביץ, שהיה מאלה שניווטו את חיי הקהילה בין כותלי בית הכנסת ומחוצה לו. לימים הלך ר' חנוך לעולמו, והספר הועבר לבית הכנסת "אנטופול" שברחוב מאז"ה, שם התפלל צבי גרינוולד, אחיינו של אבי, ששרד איתו את התופת.
בשנת תשנ"א 2001, לאחר שהתמעטו מתפללי בית הכנסת, נטלתי חסות על ספר התורה, והבאתיו נרגש אל משכנו הנוכחי, בבית הכנסת "בית־אל" בכוכב יאיר, מקום מגורינו. הספר היה עטוף במעיל המקורי שתפרה לו סבתא רבתא שלי, מרת חיה פדר בשנת 1933, אך בבית הכנסת "בית־אל" נעטף הספר במעיל חדש, ואילו זה המקורי הוצג בפינת מוזיאון קטנה שנחנכה בבית הכנסת, שם הוצגו פרטי יודאיקה שתרמו המתפללים.
אף שהספר עבר נדודים וגלגולים משך יותר משנות דור, הקפדתי לשמר ולשמור אותו מכל משמר. עזרו לכך איכות הגווילים המהודרים וכן צורת הכתיבה המקורית. בעזרת תחזוקה שוטפת יכולנו מתפללי בית כנסת "בית אל" ליהנות מהקריאה בו בשבתות, בחגים ובימי חול.
הביקור בלודז'
נסענו אחי הצעיר יעקב ואני לבקר בעיר לודז' ובבית העלמין המונומנטלי שבתוכה, שם קבורים בני משפחתנו. בעזרת מי שהיה פעיל בקהילה וטורח עד היום על שיקומה, ר' יהודה (יידיל) וידבסקי, הפלגנו לשם, כשהמשימה הראשונה הייתה לאתר את מקום קבורתה של סבתא חיה, שנפטרה בגטו לודז' ונקברה בבית העלמין בכ"ט באדר ב' תש"ג (26.3.1943). שאר בני המשפחה הושמדו בידי הנאצים ומקום קבורתם לא נודע.
אחרי חיפושים אינטנסיביים, עלה בידינו למצוא את מקום חלקת הקבר של חיה פדר, שעמד שם ללא ציון ומצבה. העמדנו לה ציון ראוי. המצבה שהוקמה מגוללת את סיפור דמותה ואת סיפור המשפחה כולה. הכתרנו את ראש המצבה בפסוק שתמצת את כל פועלנו: "כי דורש דמים אותם זכר – לא שכח" (תהילים ט, יג), פסוק הלקוח מתפילתו של דוד לבורא עולם, שיזכור את הנהרגים על קידוש שמו וינקום את נקמתם. הרגשנו שאנו מעניקים "שם עולם" לאבותינו שמצאו את מותם תחת ידי המשחית.
חשתי שאני מיטלטל בין חלום למציאות, בין החלום שהיה להם חלום בלהות, למציאות שבה אני ואחי יעקב הצלחנו לסגור מעגל ולצאת בידיים מלאות – להקים מצבה ולגלות אותה. זה היה מעין פצע שהלך איתנו שנים רבות, וסוף סוף עלה בידינו להעלות לו ארוכה ומרפא. סגרנו מעגל, הקמנו מצבה לסבתא, וספר התורה בידנו. בתוך תוכי תמיד ידעתי שגם יומו של המעיל יגיע, וגם הוא ייגאל וימצא את ייעודו המכובד ויחזור לעטוף ספר תורה. ניבאתי ולא ידעתי מה ניבאתי.
הספר השני שנכתב במשפחה
ידעתי בתוכי כל הזמן שעליי למצוא ייעוד למעיל הישן. מצוקה פנימית זו נפתרה בדרך כמעט פלאית שהביאה גם לתפנית משמעותית בחיי. אהבתי לספרי תורה, לאופן כתיבת האותיות ולסמליותן הביאה אותי להחלטה ללמוד את רזי כתיבת הסת"ם ולהפוך זאת למעין תחביב וכר נרחב ללימוד. לשם כך פניתי לחברי הטוב, הרב גד פריימן, בר הכי מאין כמותו, וביקשתיו לקבלני כתלמיד. הרב גד פריימן, סופר מובהק ואמן יודאיקה גדול, אוצר ופורה, נענה לפנייתי והחל ללמדני את מלאכת הקודש של כתיבת סת"ם, את ההלכות הכרוכות במלאכת הכתיבה ואת הפרק הרוחני הקשור בה.
תחת עינו הפקוחה של הרב גד התקדמתי, עד שיום אחד אמר לי: "נח, אתה כשיר לכתוב ספר תורה בעצמך". רכשתי את כל הציוד הנדרש והתחלתי במלאכה. לא תיארתי לי שעשר שנים יידרשו לי עד שאעמוד בברכיים רועדות אל מול הפסוק "לעיני כל ישראל" החותם את ספר דברים. פרצתי בבכי של אושר נוכח המתנה הנפלאה הזו, לכבוד היותי בן 60. ספר התורה הושלם בעת שנכנסתי לעשורי השביעי, והוא שבה כל עין ששזפה אותו. כל אות נכתבה מתוך שמירת כשרות הכתיבה ברמה הגבוהה ביותר, על קלף איכותי, משובח וקטיפתי מתוך יראה ואהבה. התקנו לספר מעיל חדש, שאותו תפרה אומנית היודאיקה הירושלמית זוהר דלית פריימן.
הספר הוכנס ברוב עם והדר, לבית הכנסת "בית אל". כיום הספר מוּצַא לעיתים תכופות לשימוש. הוא הוקדש כשם עולם לזכר הורינו חיים דוד ורחל רבקה גרינוולד ז"ל ולזכר ישראל ופרומה גונן ז"ל, הוריה של רעייתי שושנה שתחיה. כמו כן, הונצח על גבי מעילו שמו של אחינו נפתלי שנספה בשואה, בנו של אבי.
ספר תורה שלישי
חיידק כתיבת הסת"ם לא הרפה ממני, ובשנת תשע"ה (2012) קיבלתי עליי משימת קודש, לכתוב ספר תורה נוסף. רציתי, שמעיל ספר התורה שהיה תלוי בארון התצוגה ימצא את מקומו הראוי לו. כך אוכל גם להרגיע את תחושת התסכול המתמשכת על שהמעיל של סבתי משמש מודל מוזיאוני בלבד ולא חפץ קדושה בר־שימוש.
הספר השלישי שהוצאתי תחת ידיי בקדושה ובטהרה, נכתב גם הוא לאורך שבע שנים, מתוקף עבודתי התובענית. בגיל 74, סיימתי פרק בן 49 שנה(!) של עבודה אינטנסיבית ברשת מלונות דן, ויכולתי להסתער על המשימה שהמתינה לי. כתיבת הספר השני הסתיימה לקראת חודש תשרי של שנת תשפ"ג, 2022. ערכנו את כתיבת סיום הספר במוצאי חג ראש השנה. בשרי נעשה חידודין חידודין מול השמחה הגואה, בראותי את המשפחה מגובשת סביב אירוע כזה, מפגינה אחדות ונושאת כנס את המשכיות דורות. זהו מסר חינוכי המעניק תקווה, אמונה, כוח לעדה ולשבט כולו, ומשם פורץ הכוח גם לקהילה.
לספר תורה זה עוּבד, עוצב ונתפר מעיל מחודש בידיה של האומנית זוהר דלית פריימן. הספר הולבש בהרבה הוד והדר כשהוא מגולל בגבו, ברקמה מיוחדת, את סיפורו של הספר. בשולי הצד האחורי ידעה האומנית להשאיר את הכיתוב המקורי משנת תרצ"ג "נעשה על ידי בתם חיה תחי'".
שלושה ספרים בהקפה אחת
כמה ימים לאחר ראש השנה תשפ"ג, עדיין תחת פעמי תשרי, הימים הנוראים וחג סוכות, הגיע בשמיני עצרת חג שמחת תורה השנה, תשפ"ג. בבוקרו של החג צעדתי בדרכי אל בית הכנסת, מלווה בחבר טוב, והובלנו בידינו את ספר התורה. מתפללים נוספים שהיו בדרך לתפילה חשו צורך להצטרף אלינו. כך נוצרה סביבי מעין תהלוכה קטנה, שהזכירה טקס של הכנסת ספר תורה.
יכולתי לחוש את החשמל באוויר כששלושת הספרים הוצאו לראשונה יחדיו, להקפה משותפת. הזיכרון התערבב, כל הספרים, המעיל והסיפור שהוא מגלם, והתחושה הייתה שנסגר מעגל היסטורי בן 90 שנה. בחרדת קודש נישאו שלושתם בידי הקהל שפיזז ורקד איתם, ולחלח עיניו בדמעה נוכח המעמד. זכיתי באופן אישי לקיים את המצווה האחרונה בתרי"ג המצוות, מצוות "עשה" לכתוב ספר תורה. ספר שהוא המשך שלשלת הדורות של משפחת גרינוולד. על הספר ההיסטורי נוספו עוד שניים, ושלושתם יחד מהווים מסכת אחת, הרמונית, של ערכיות יהודית רוחנית ומוסרית, הנעגנת בתחייה של העם השב אל מקורותיו ומתחקה אחר רזי קיומו לאורך דברי הימים.
