עוד על הגירה מעזה

בכנס של שדולת ארץ ישראל, תיאר השר בצלאל סמוטריץ' את ההכנות לביצוע תוכנית טראמפ: הקמת מנהלת הגירה, ביצוע הגירה של 5,000 איש ביום, והשלמת פינוי הרצועה בתוך שנה.
בעקבות הדברים, שוב היו שהזדעזעו בשל חוסר המוסריות שבה. היו אף שאמרו שהדבר מזכיר תקופות אפלות בהיסטוריה שלנו. בעבר כתבתי כאן מדוע אינני חושב שהדבר לא בלתי-מוסרי. בראש ובראשונה, מפני שעזה חרבה ויידרשו שנים רבות לשיקומה. מי שדואג אפוא לחייהם של אזרחי הרצועה, צריך לכל הפחות להציע להם את האפשרות להגר ממנה על מנת לחיות חיים נורמליים, עם תשתיות עירוניות מתפקדות. לטעון בעד זכויות אדם של אזרחי הרצועה, ובאותה נשימה לסרב לאפשר למי שרוצה להגר ממנה – זה תרתי דסתרי. זה מעלה חשד רציני שלא זכויות אדם מעניינות את הטוענים כך, אלא שיקול פוליטי אחר.
אנו יודעים שחמאס מאיימים ואף מונעים בידיים ממשפחות שלמות מן הרצועה לעזוב אותה. זה האקט הבלתי מוסרי, ובו צריך להיאבק. על ישראל וארה"ב להמשיך את הפרוזדור ההומניטרי שיצרו ברצועה אל מחוץ לה. למי שברח מאזורי הלחימה צריך לתת את ההזדמנות להגר ולהתחיל חיים חדשים במקום אחר.
כעת, בעקבות דבריו של סמוטריץ', אני רוצה להוסיף היבט נוסף לסוגיה. הדיון שלנו פה הוא ערכי-מוסרי, לא פוליטי. לפי מה שאמרנו לעיל, ההצדקה של ההגירה לכאורה חלה רק ביחס למי שמעוניין בכך, ואילו עקירה בכוח היא מעשה פסול. אני רוצה להגביל טיעון זה.
אינני נכנס לשאלת עד כמה יש חפים מפשע בעזה. כמו רבים, גם אני שמעתי את עדויות החטופים שחזרו ושאמרו שלא היה אדם אחד ברצועה שעזר להם בצורה כלשהי. ההפך; לא מעט מהעזתים היו שותפים ללינצ'ים שנעשו בהם. תומכת בכך העבודה שלמרות הפרסים הגבוהים שהוצעו להם, אף אזרח עזתי לא החזיר חטופים. ועם זאת, אני לא חושב שזו סיבה מספקת כדי להעניש את כל העזתים.

ראשית, אי אפשר להקיש מהעדויות הקשות הללו של החטופים למאות אלפי עזתים שלא היו בסביבתם בשום שלב שהוא. האם אנו בטוחים שגם הם לא היו עוזרים להם? אינני תמים; ליבי אומר לי שהם לא היו מסייעים. אבל כל עוד זה לא הוכח, אי אפשר להעניש כמות כזו גדולה של אנשים על השערה בלבד. שנית, אכן מי שהיה שותף ללינצ'ים דינו להיענש. אבל אי אפשר להעניש את מי שלא הזיק וגם לא סייע לשחרורם של החטופים. אני בז לאנשים כאלה, אבל אינני יכול להעניש אותם על כך שלא היה להם האומץ לצאת נגד חמאס. הם לא חסידי אומות העולם, אבל גם לא בדרגת חומרתם של הפושעים עצמם.
מדוע אם כן אני חושב שכן ניתן במידה מסוימת לקדם הגירה גם שלא מרצון? התשובה שלי פשוטה. אכן אין לעקור אנשים מבתיהם, אבל מהו הבית האמיתי של תושבי הרצועה? על פי מפות וספרי לימוד שנמצאו בבתי התושבים ובבתי הספר בעזה, העזתים לא רואים את רצועת עזה כביתם. מבחינתם הבית שלהם הוא בתל אביב ובחיפה, בכפר סבא ובעכו. הם מחכים ליום שבו יוכלו לשוב אל בתיהם שנטשו במלחמת העצמאות. אם תוכניתו הזדונית של חמאס הייתה מתממשת במלואה, קיים סיכוי שהם היו מצליחים בכך.
אם העזתים רואים עצמם כמי שכעת אינם חיים בבתיהם, אינני רואה חטא מוסרי בהעתקתם למקום אחר שגם הוא לא הבית שלהם. במקום פליטים זמניים במקום אחד, הם יהיו פליטים זמניים במקום אחר. רק ששם יהיה להם הרבה יותר טוב, ואולי שם הם גם יוכלו סוף-סוף להתפכח מן החלום לשוב אל בתיהם שבלב מדינת ישראל. אולי אז יצליחו באמת להשתקם ולהקים לעצמם בית קבע חדש, כפי שכל פליטי המלחמות בעולם עושים.
מה שצריך לעשות, אם כן, זה דבר פשוט. לא רק לשאול מי רוצה להגר מהרצועה ולאפשר לו את זה, אלא לשאול כל משפחה מהרצועה איפה באמת הבית שלה. משפחה שתגיד שביתה הוא בעזה והיא לא הייתה עוזבת אותו גם אם ח"ו חמאס היה מצליח בתוכניתו וכובש את מדינת ישראל, מוזמנת להישאר. אבל מי שתגיד שהחלום שלה הוא לשוב אל הבית שלה במדינת ישראל – מה שבפועל אומר שהיא לא השלימה עם קיומה של מדינת ישראל – הרי שמשפחה כזו לא צריכה להישאר פה. שתהיה פליטה במקום אחר.
כמה משפחות שכאלה ישנן? כאמור, לפי הממצאים ברצועה לא מעט. אותן אפשר וצריך להגר. זה מוסרי.