אוראל רוני-בלליל הסדר הוא ערב קולקטיבי, סיפור לאומי שמבקש לחבר את כל מי שיושב סביב השולחן לחוויה משותפת של יציאה מעבדות לחירות. ובכל זאת, הולכת ומתחדדת השאלה על מקומן של נשים בהגדת הפסח: מצד אחד, אין להן כמעט אזכור בהגדה. מצד שני, הן חלק בלתי נפרד מהסיפור ואף נושאות בו תפקיד חשוב. בין מסורת חיה לפרשנות מתחדשת, נבחנת מחדש השתתפותן של נשים בליל הסדר והחיבור שלהן לסיפור, שממשיך להיכתב בכל דור
"שאף הן היו באותו הנס", כך מסבירים חכמים (פסחים, קח, ב) את חיוב הנשים בשתיית ארבע כוסות בליל הסדר. ורש"י מוסיף על כך את דברי התלמוד במקום אחר (סוטה, יא) "בשכר נשים צדקניות שבאותו הדור נגאלו ישראל ממצרים", ובכך מנכיח את חלקן המכובד של הנשים בחג זה. יחד עם זאת, נוסח ההגדה מתאר את סיפור יציאת מצרים של העם כקולקטיב ולא מתמקד בסיפורן של הנשים דווקא.
"אנחנו עם ישראל. עם ישראל מורכב מנשים, גברים וילדים. כולם קיבלו תורה כאיש אחד בלב אחד, כולם חצו את הים בקריעת ים סוף. בפסח מדגישים את המקום ה'עמי', של עם ישראל", פותחת הרבנית שירה מרילי מירוויס, רבנית קהילת ׳שירת התמר׳ באפרת. "הסיפור של פסח הוא סיפור של אהבה, של היבדלות של עם ישראל משאר העמים, הוא סיפור של בחירה של הקב"ה בעם ישראל. לכן, זה מצחיק בעיניי להגיד שנשים הן חלק מהסיפור הזה, כי זה מובן מאליו. לא סתם נאמר שבזכות נשים צדקניות נגאלו ישראל ממצרים, ואנו מזכירים את סיפור המיילדות, כי יילדנו את עם ישראל".
לא לשנות את נוסח ההגדה
"הנשים היו עם המשפחה שלהן בתוך הנס, ולכן הן צריכות להגיד הלל ולשתות ארבע כוסות, לאכול את המצה ואת המרור. הן צריכות לדעת לברך על הנס ולהגיד תודה. אישה חייבת לקרוא בהגדה, אנחנו מחויבות. זה מביא לידי ביטוי את העובדה שנשים היו באותו הנס", קובעת הרבנית.
ועדיין היא סבורה שאין לשנות מנוסח ההגדה. "האם אני חושבת שצריך לשנות את נוסח ההגדה? להוסיף ארבע בנות? לא. ההגדה נקבעה על ידי תנאים ואמוראים שחיברו אותה במשך מאות שנים, וזה בעיניי ברמת מקודש. אני אישה מסורתית ושמרנית, אני לא חושבת שצריך לשנות את הקיים, אלא ממשיכה לומר את נוסח ההגדה. אני כן חושבת שאפשר להוסיף עליו, וזה יפה, וצריך להיות דיבור בתוך המשפחה. צריך לספר על הנשים ועל התרומה שלהן ועל ההיסטוריה שלהן, ואני אדבר על מרים הנביאה ועל דבורה הנביאה – ברור. אבל כששואלים איפה הנשים היו ביציאת מצרים? הן קרעו את הים. שם הן היו. בכל דור ודור קמים עלינו לכלותינו – לא שמעתי שקמו לכלות רק את הגברים. אנחנו עמדנו על הים, אנחנו אומרות דיינו".
לדבריה, החלק האינטגרלי של הנשים בחג לא מסתכם בסיפור יציאת מצרים עצמו, אלא בהשתתפות שלהן בסדר עצמו. הרבנית מסבירה את הפער שנוצר בקהילות מסוימות. "פעם לא היה מקובל שנשים וגברים ישבו ביחד לאכול. גם במשפחות היה חדר נשים וחדר גברים, ולכן בוודאי שזה ממש לא צנוע שבחדר שבו גברים אוכלים, אישה תבוא ותתחיל לספר בהגדה, להגיד דבר תורה או לשתות ארבע כוסות. זה לא מתאים. מהרגע שהמציאות השתנתה, התרבות השתנתה, ומשפחות יושבות לאכול ביחד, ואין פה משהו לא צנוע שמשפחה מורחבת יושבת לאכול ביחד – אז ברור שכל היושבים מסביב לשולחן צריכים לספר בהגדה, לשאול שאלות, ולקחת חלק בכל מה שקורה בשולחן. במילים אחרות: בוודאי שנשים צריכות להגיד דברי תורה, בוודאי שלפני פסח נשים צריכות להתכונן רוחנית ונפשית לחג ולהכין דברי תורה".
"איפה היו הנשים ביציאת מצרים? הן קרעו את הים. שם הן היו. בכל דור ודור קמים עלינו לכלותינו – לא שמעתי שקמו לכלות רק את הגברים. אנחנו עמדנו על הים, אנחנו אומרות דיינו"
חיוב הלכתי שווה
הרבנית ד"ר מירב (טובול) כהנא גם היא מזכירה את החיובים ההלכתיים המשותפים לגברים ולנשים בחג החירות. "בכל החיובים ההלכתיים של הלילה הזה, נשים וגברים שווים לגמרי. החובה של אכילת מצה, שהיא חובה מדאורייתא, משותפת גם לגברים וגם לנשים. כשהיה נהוג קורבן פסח, אישה הייתה חייבת כמו איש, וכן בחובות שהם מדרבנן, למשל שתיית ארבע כוסות והמרור, שנחשב היום דרבנן לרוב השיטות. יוצאת דופן היא חובת ההסבה, בה האיש חייב ואצל האישה יש סוגיה שלמה לגבי אישה חשובה. וגם זה השתנה עם הקביעה שכל הנשים שלנו – חשובות הן".
"אמנם קיימת מחלוקת גם בראשונים וגם באחרונים האם החובה של האישה לשבת ולספר ביציאת מצרים היא מדאורייתא או מדרבנן", מוסיפה הרבנית, "אבל קודם כל זה לא משנה בפועל, וגם יש מספיק שיטות לפיהן החובה של האישה היא בדיוק כמו של האיש, מדאורייתא".
"הרבה פעמים לנשים יש מן תודעת 'פטור' – אני לא חייבת בזה כי אני אישה", מציינת הרבנית. "פעם העברתי שיעור לנשים קצת מבוגרות על ליל הסדר, ומישהי אמרה לי שהיא 'טועמת' ארבע כוסות, היא לא שותה ארבע כוסות. היא הייתה אישה קצת מבוגרת, אז שאלתי אותה בדחילו ורחימו, האם זה בגלל שיש לה אולי איזה פטור, כי יש לה סוכרת או משהו כזה, והיא ענתה לי: 'לא, מה פתאום, אבל אני פשוט אישה'. אני אוהבת לתת את הדוגמה הזו כדי להגיד כמה זה בעייתי שבכלל מגדלים אותנו על איזושהי תודעת פטור, ואז גם במקומות שאנחנו חייבות ואין הבדל בין אישה לבין גבר – נשים מניחות שהן לא חייבות".
השוויון בחיוב ההלכתי בליל הסדר דורש היערכות מקדימה. "מבחינת המודעות של נשים – לא להגיע לליל הסדר באפיסת כוחות כי ניקינו, ואז לאבד את הלילה הזה ולא לומר את ההגדה. מבחינת נשים צעירות שמטפלות בילדים ונכנסות הרבה פעמים לחדר להנקה בזמן ההגדה – צריך לדעת מה 'הלב' של ההגדה שממש אי אפשר לפספס, ואם הן מפספסות שישלימו לפחות קטעי חובה. שלא ייווצר מצב שקוראים בשביל האישה, והיא בכלל לא בעניינים. ההיערכות כוללת את כל בני הבית, כלומר אם כדי שנשב בסדר שמנו את האמא במטבח לעבוד – אז פספסנו פה את זה שהיא חלק מהסיפור".
הגיבורות של החג
"ברובד הרעיוני, זהו חג שמהווה את כל העם שלנו. לכן, מהבחינה הזו אין הבדל בין גברים לנשים, כל דבר זה זכר ליציאת מצרים. זה משהו שהוא כל כך מכונן, אז אין הבדל", טוענת הרבנית מירב.
אבל היא כן מוסיפה על המקום הייחודי שיש בחג דווקא לנשים: "דווקא פסח זה חג שהוא כל כך 'בזכות נשים צדקניות נגאלו אבותינו ממצרים'. זה חג גאולה נשי, שהוא של כולם. לנשים יש מקום מאוד מרכזי גם כשאנחנו מדברים על ליל הסדר, על הגאולה, על האופטימיות – זה משהו בדנ"א הנשי. היכולת לראות קדימה, להיות בתוך מצבים של חושך ומיצרים ולראות מבין החרכים – זה משהו נשי מאוד".
הרבנית מפרטת: "החל מהסיפורים על יוכבד ומרים, על המיילדות שפרה ופועה שלא נכנעות לגזירה של פרעה ומחיות את הוולד. אחרי שפרעה גוזר את הגזירה להשליך ליאור את כל הבנים שנולדים, עמרם מצווה לכולם להתגרש. באה מרים בתו ואומרת לו – שלך קשה משל פרעה, פרעה גזר על זכרים וכשאתה אומר להם להתגרש, אתה גוזר גם על הנשים. ועובר למדרשים על שנשים שהיו בעצם מפתות את הבעלים להמשיך להביא ילדים, ממש אי אפשר להבין את כוח החיים שהיה לנשים, למרות שגברים העדיפו לא ללדת ילדים לתוך מציאות כזו.
"לאחר מכן, כמובן סביב שירת הים 'ותעלה מרים', מרים יוצאת בתוף, שואלים מאיפה יש לה תוף, ואומרים שכבר כשהיא הייתה במצרים, היא חשבה על הגאולה ולקחה איתה תוף. לאורך הדרך יש כל כך הרבה מקורות על כך שנשים לא נכשלו בחטא העגל ולא השתתפו בבכי סביב המרגלים, בגלל חיבת הארץ, כך שלא רק שאנחנו שייכות הלכתית – אלא יש לנו מקום מיוחד", היא מסכמת.
"נכון שכשאנחנו מגיעים לדרשות החז"ליות בהגדה, מספרים על התנאים שהיו מסובים בבני ברק וכולי, אז מטבע הדברים במקורות האלה יש יותר הדגשה של גברים מאשר של נשים", מסתייגת הרבנית. "אבל צריך לשים לב שזה רק בדרשות האלה, שהן מסביב. גם כשאנחנו מדברים על רבי עקיבא, על רבי טרפון ועל רבי אלעזר בן עזריה שיושבים שם – זה לא שאנחנו מתמקדים בהם. המוקד הוא הלימוד שהתגלגל בעולם דרכם. היסודות של הלילה הזה הם יסודות אמוניים לכל החיים שלנו, הם משותפים לגברים ולנשים והמוקד הוא לא מישהו מסוים. ההגדה היא הצעה שחז"ל נתנו לנו, והיא התגבשה לאורך הדורות כדי לעזור לנו לשבת ולספר בסיפור יציאת מצרים".
"מבחינת המודעות של נשים – לא להגיע לליל הסדר באפיסת כוחות כי ניקינו, ואז לאבד את הלילה הזה ולא לומר את ההגדה. צריך לדעת מה 'הלב' של ההגדה שאי אפשר לפספס. ואם הן מפספסות, שישלימו קטעי חובה"
כרפס יחץ בציורים
אבל לפעמים הנוסח החז"לי לא מתאים לכל המשפחות, מסיבות שונות. ואכן, יש מי שקמו ועיצבו הגדה שמתאימה לצורכי המשפחות שלהן, ולא רק.
לירון לביא טורקניץ׳ יצרה יחד עם שותפיה, שירה הילטש והמאייר אביאל בסיל, הגדה מיוחדת המספרת את סיפור יציאת מצרים מנקודת מבט של אב ובתו – "הגדה של פסח". "שמרנו לגמרי על הטקסט המסורתי, עבדנו עם רב ועם עורך תורני שליוו אותנו ברמת הפסיק", מדגישה לירון, "אבל הוספנו מסביב סיפור מסגרת של אבא וילדה, שהם כאילו מטיילים בסיפור ההגדה אז הם גם צופים במתרחש, ויש הרבה קפיצות בין פעם לבין ימינו, בין הסיפור של ההגדה לבין שולחן הסדר, ויש כל מיני פרשנויות איוריות שלנו. לדוגמה: בקטע של ארבעת הבנים הילדה, שהיא הגיבורה, קופצת מלמעלה ואומרת 'למה רק בנים?' יש כאלה קטעים קטנים וחמודים וגם מצחיקים".
את הבחירה בילדה גיבורה לצד אביה, לירון מסבירה כך: "לכולנו יש בנות בכורות, והיה לנו מאוד חשוב להכניס את הילדה, את האישה, לסיפור. להנכיח אותה ולאפשר איזשהו חיבור. חיברנו דווקא עם אבא, כדי לא ללכת למקום הזה של רק ילדה ואמא, כלומר מקום רק של נשים, אלא כן להעניק חוויה משפחתית כוללנית. בנוסף, יצרנו עוד המון דמויות – הדודה, הסבא והסבתא, רואים ממש משפחות שלמות. הדמויות עוזרות לילדים להתחבר. התגובות להגדה הזאת ממש טובות, אנחנו מרגישים שזה חוצה מגזרים. זה נותן לאנשים גם את המענה המסורתי, וגם חוויה שהיא באמת מעוצבת טוב עם סיפור מסגרת טוב".
הרצון לחבר את המשתתפים לסיפור הוא שהוביל את המחברים ליצור את ההגדה. "ראינו שנוצר מצב שיש התרגשות נורא גדולה של ילדים לקראת ליל הסדר, שהמטרה שלו היא לספר את הסיפור לדורות הבאים. ומה שקורה בסוף בפועל, זה שבליל הסדר יש כאוס והילדים בכלל לא חלק. זה קורה בגלל שבדרך כלל הגדות של ילדים הן הגדות בנוסח מקוצר, ואז הילדים לא יכולים לעקוב ולא באמת לוקחים אותם בחשבון והם משתעממים נורא מהר. רצינו לייצר הגדה שתיתן לילדים להרגיש חלק מליל הסדר, וגם שתייצר חוויה יותר אינטימית של הורה וילד בזמן הקריאה".
אף שכל הצוות שעמל על ההגדה הוא חילוני, לירון מציינת שהיה להם מאוד חשוב לשבת עם רב ולהבין את הצרכים. "המציאה של נוסח עצמו לקחה הרבה זמן, ועם העורך התורני באמת ניסינו למצוא איזה נקודה של איזון. יש הרבה חלקים שהם נחמדים, אבל הם לא חובה. הרבה פעמים שאלנו אותו: חייבים לנסח את זה בלשון זכר? חייבים להגיד את זה ככה? בכל פעם מצאנו פתרונות, אז העבודה הייתה מרתקת וקפדנית מאוד".
לירון מסכמת: "הלכנו על הנוסח הכי הכי מסורתי, היה לנו חשוב ליצור ספר שהוא בסיסי. כל כך הרבה שנים שומרים על הנוסח הזה, אז ממש לשמור אותו ואת כל הפרשנות שלנו. אנחנו קוראים לזה סיפור מסגרת ויזואלי – בטקסט לא נגענו, אבל בשכבות שמסביב אנחנו נותנים לפרשנות של אנשים להיכנס".
