ד"ר גבריאל חזות (ממייסדי 'מידה טובה' לחקר ההיגיון היהודי, מרצה באונ' חיפה, ומקים תנועת 'ואהבת'- עושים טוב בישראל)"'אָדָם כִּי יִהְיֶה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ'. הה"ד (איוב לח, כה): 'מי פלג לשטף תעלה'. אמר רבי ברכיה אית אתרין דצווחין לשערא שיטפא. מעשה באדם אחד שהיה יושב ודורש ואמר אין לך כל נימא ונימא שלא ברא לה הקדוש ברוך הוא גומא בפני עצמו כדי שלא תהא אחת מהן נהנית מחברתה א"ל אשתו ועכשיו אתה מבקש לצאת לתור פרנסתך תוב ובורייך קאים לך שמע לה ויתיב ליה וקם ליה בורייה. 'וְדֶרֶךְ לַחֲזִיז קֹלוֹת' אפי' קול שיוצא מן הרקיע עשה לו הקב"ה שביל בפני עצמו וכ"כ למה שלא תצא ותחריב את העולם (ויקרא רבה, פרשה טו, סימן ג(.
האגדה שלפנינו קושרת בין פתיחת פרשת הנגעים לבין מזמור איוב העוסק בסדרי הבריאה. המדרש מסביר שגם בפרטים הקטנים ביותר – כמו שערות הגוף (הנימא) – קיים סדר א-לוהי קפדני: לכל שערה יש "גומא" משלה, כדי שלא תפגע ברעותה. הרעיון מומחש דרך סיפורו של אדם שדרש על השגחה פרטית זו, ואשתו אתגרה אותו ליישם את אמונתו גם בשאלת הפרנסה. המדרש חותם בדימוי עוצמתי על קולות הרקיע, להם הכין הבורא
"שביל" ייחודי כדי למנוע חורבן גלובלי.
העיון בלשון האגדה מעורר תהיות נוקבות: מה הקשר המהותי בין הדיוק הפיזיולוגי של גומות השיער לבין נגעי הצרעת? מדוע נזקק הדרשן לסיפור אנושי על פרנסה כדי להסביר מבנה אטומי של שיער? האם יש כאן רק המחשה לביטחון בה', או שמא הסיפור חושף כשל לוגי בדרשתו של האדם? ומעל הכל, מדוע השגחה פרטית כל כך מדוקדקת היא התנאי היחיד שמונע מהעולם להיחרב?
אני סבור כי הסיפור המיניאטורי על הדרשן ואשתו אינו רק תוספת צבעונית, אלא הוא לב המדרש שבא לפתור קושי אמוני. הרעיון שלכל שערה יש גומא הוא אכן פשוט ברמה התיאורטית, אך הסיפור חושף את הפער שבין "דרשה" לבין "חיים". הדרשן מייצג את האדם הרואה את הסדר האלוהי בבריאה, אך ברגע הדרמטי שבו הוא "מבקש לצאת לתור פרנסתו", הוא למעשה מבטל במעשיו את מה שדרש בפיו. יציאתו לתור פרנסה מתוך דאגה וחיפוש בחוץ, מעידה כי הוא חושש שמא הגומא שלו נסתמה, או שמא הוא נסחף ב"שיטפא" – בשטף הכללי שבו הכל מתערבב והשגחה אישית נעלמת.
כאן נכנס הצורך הקריטי בסיפור ובדמות האשה. אשתו של הדרשן אינה מטיפה לפסיביות, אלא היא המראה שמציבה בפניו את הדיוק המוחלט של ה"גומא". היא טוענת לוגית: אם ה' דאג לשערה אחת שלא תהנה מחברתה, כיצד אתה, אדם שלם ובעל תודעה, חושב שפרנסתך תלויה ב"תור" (בחיפוש ושיטוט) ובערבוב עם פרנסת אחרים? הסיפור נחוץ כי הוא מוכיח את היתכנות הדיוק: ה"בורייך קאים לך" (בוראך מתקיים לך/מקיים אותך) אינו נס חיצוני, אלא תוצאה ישירה של עמידה במקום המדויק המוקצה לאדם. רק כשהוא "יתיב ליה" (ישב לו) – כלומר, מצא את השלווה והאיזון בתוך הגומא האישית שלו – השפע יכול היה להגיע.
אני משער כי הקשר לפרשת תזריע דרך ה"תעלה" וה"שטף" מסביר את שורש הצרעת. הנגע בעור מופיע כשאדם מאבד את הגבול האישי שלו ופולש למרחב של הזולת (לשון הרע). הדימוי של קולות הרקיע הזקוקים לשביל אישי הוא קריטי: אנרגיה ללא גבול היא חורבן. אם קול היה "נהנה" מחברו, כלומר מתערבב איתו ללא שביל מוגדר, העולם היה קורס לתוך אנטרופיה. המדרש מלמד שהחורבן אינו נובע מרשעות, אלא מחוסר הפרדה. הצרעת היא "שיטפא" – טשטוש הגבולות שבו האדם הופך לחלק משטף הרסני במקום להיות נאמן לגומא שלו.
הדרמה של האדם בסיפור היא הצורך האימננטי במחיקת החרדה. הסמכות המוסרית של האדם על עולמו נובעת מההבנה ש"אין לך כל נימא ונימא שלא ברא לה גומא". הנגע מופיע כשאדם מנסה "ליהנות מחברו" – אם בפרנסה, אם בכבוד ואם בדיבור. הסיפור נחוץ כדי להראות שחיים מתוך "גומא" אישית הם אינם תיאוריה, אלא הדרך היחידה שבה אדם יכול להתקיים בעולם מבלי להחריב אותו או את עצמו.
השילוב בין הדיוק הפיזיולוגי של הנימא לבין המאקרו של קולות הרקיע מלמד כי האמת הא-לוהית היא אמת של הפרטה. החכם הוא זה שמבין כי השמירה על ה"גומא" – על הייחודיות והגבול – היא המעשה האמוני הגדול ביותר. המסקנה המפתיעה היא שדווקא ה"ישיבה" במקום המדויק, כפי שהציעה האשה בסיפור, היא זו שמאפשרת לשפע לזרום ללא הפרעה ולעולם להתקיים בסדר מופתי.
