הרב שי פירוןהבחירות קרבות. עלעול קצר בעלוני פרשת השבוע מסייע לקמפיינים השונים לחדור אל התפר שבין שחרית למוסף… דמותם של מועמדים ומועמדות מציצים בנו בין העולים לתורה. משהו השתבש בממלכת הלכות קדושת בית הכנסת. ככה, מתעוררת שיחה בין היושב בספסל הראשון לשכניו, מימין ומשמאל. "אלה ואלה ממללים", אלה גם אלה מהללים.
ועיקר חסר מן הספר. דיון עומק על דעות ודמויות. מי האיש/ה חפצי ההנהגה?! מה שיחם?! מה מאפיין את מידותיהם והנהגותיהם?
אחת התכונות הבולטות הנדרשות באה לידי ביטוי בפרשתנו: "קְרַב אֶל הַמִּזְבֵּחַ וַעֲשֵׂה אֶת חַטָּאתְךָ וְאֶת עֹלָתֶךָ וְכַפֵּר בַּעַדְךָ וּבְעַד הָעָם וַעֲשֵׂה אֶת קָרְבַּן הָעָם וְכַפֵּר בַּעֲדָם כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה'". מבלי להפריז, הפסוק מזמין דרשות רבות. כך בהקשבה רגישה ללשון המקרא מביא רש"י את לְשון ה'תורת כֹהנים': "שהיה אהרן בוש וירא לגשת, אמר לו משה: למה אתה בוש? לכך נבחרת".
בעל 'מגלה עמוקות' הפליא לפרש: "לא אמר למה אתה בוש כי נבחרת אלא לכך נבחרת". כלומר, מידת הביישנות היא זו שגרמה לקב"ה לקרוא לאהרון. וכך פירש הבעל שם טוב הק': "מפני שיש לך יראה ובושה מן השם יתברך לכך נבחרת, כי 'זבחי א-להים רוח נשברה'". כלומר – מידת הבושה היא אחת הסיבות לבחירתו של משה.
קשה לראות בבושה כמידה המציינת את התאמתו של מועמד למשרת מנהיג. ייתכן וזה נובע מפרשנות לא נכונה שלנו למידה. לפיכך, מדגיש ה'שפת אמת': "כי בושה ודאגה של אמת אינו מביא לידי עצבות ואינו מביא לשום מניעה בעבודת ה'. ועוד מביא אח"כ שמחה". בושה, היא מבט בריא על החיים. המתבייש לא רואה את עצמו כמושיע. מידת הבושה מאפשרת לך לשרת בקודש, להיות שליח ציבור. אחת ההוכחות לבושה במידה ראויה, היא היענותו המידית של אהרון שהרי מיד אח"כ נאמר: "ויקרב" השפת אמת רואה בכך "סימן שהיה בושה של אמת". בושה לא ראויה – מכווצת אותך. בושה של אמת הופכת אותך לשליח לעמך.
עיון בלשון המדרש שופך אור חדש על הגורמים לבושה: "היה אהרן רואה את המזבח כתבנית שור והיה מתיירא ממנו. ואמר לו משה: אחי! לא ממה שאתה מתיירא ממנו, הגיס דעתך וקרב אליו! לכך נאמר 'קרב אל המזבח'".
ההזמנה למזבח, מזכירה למשה את מעורבותו בחטא העגל, והיא זו שגורמת לו להתבייש. "וטעם דבר זה, כי בעבור שהיה אהרן קדוש ה' ואין בנפשו חטא זולתי מעשה העגל, היה החטא ההוא קבוע לו במחשבתו, כעניין שנאמר: 'וחטאתי נגדי תמיד', והיה נדמה לו כאילו צורת העגל שם מעכב בכפרותיו, ולכך אמר לו 'הגֵס דעתך', שלא יהיה שפל רוח כל כך, שכבר רצה א-להים את מעשיו" (לשון הרמב"ן). הרי, שמנהיג הוא לא רק מי שמידת הבושה מייחדת אותו. מנהיג הוא מי שמודע לחטאיו ובוש בהם. הוא לא מדחיק את כישלונותיו, הם מלווים אותו וגורמים לו לנהוג במשנה זהירות.
האדמו"ר בעל ה'אמרי אמת' מגור, הרחיב לבאר את חשיבותה של נקודת החולשה של המנהיג: "שלכל אדם יש דבר מיוחד לתקן, ועל אותה הנקודה המיוחדת אליו לתקנה, יש לו הסתר יותר ויותר, שעל הדבר הזה משתדל היצה"ר לקטרגו, ומזה ההֶסתר יוכל אדם להכיר כי זאת היא הנקודה המיוחדת לו לתקנה… ולמה אתה בוש? לכך נבחרת שזה הוא מה שעליך לתקן". הנה כי כן, המנהיג האולטימטיבי מתייחד במידת הבושה, לא מסתיר את חסרונותיו וכישלונותיו, להיפך – הוא יודע שבכוחה של המודעות להפוך חולשה ליתרון.
(שמיני תשעח)
