הרב ד"ר רונן לוביץ (רב ניר עציון, נשיא תנועת 'נאמני תורה ועבודה')מציאת נגעים בבית היא חוויה לא נעימה, והיא מכה קשה במיוחד עבור מי שרואים אותה כמכוונת על-ידי ההשגחה העליונה. אולם חז"ל המתיקו את הגלולה המרה, וקבעו שהיא בשורה טובה. הם אמרו: "בשורה היא להם שהנגעים באים עליהם, לפי שהטמינו אמוריים מטמוניות של זהב בקירות בתיהם כל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר, ועל ידי הנגע נותץ הבית ומוצאן" (רש"י עפ"י ויק"ר יז).
רעיון זה מעורר תמיהה גדולה: אם ה' רוצה להעניק לעמו מטמונים מדוע הוא עושה זאת בדרך של נגעי בתים שהם סימן טומאה וכיעור, ולא בדרך קלה ונעימה יותר? יתרה מזאת, אם נגעי הבית מעידים על מטמוניו, היה מתבקש להרוס אותו מיד ולחשוף לאלתר את מצפוניו. מדוע יש לבצע תהליך ארוך ורב-שלבים: פינוי הבית, הסגרתו לשבעה ימים, חילוץ אבנים נגועות, גילוח שכבה מהקירות, החלפת האבנים והעפר והמתנה נוספת של שבעה ימים. רק "אִם יָשׁוּב הַנֶּגַע וּפָרַח בַּבַּיִת" אחרי שפונה ונוקה, גולח וחודש, יקבע הכהן כי "צָרַעַת מַמְאֶרֶת הִוא בַּבַּיִת", ויוציא לו צו הריסה.
נוסיף עוד ונשאל מה פשר הצורך בכהן לאבחון הבית, עדיף להביא קבלן ופועלי בניין שיבצעו את ההריסה ויגלו מה נמצא? ועוד יש לשאול למה יש הכרח בפרויקט של "פינוי בינוי", יכול היה ה' להמציא מטמונים לאנשים בגינה, בחצר או בשדה, וכל אדם לפי זכויותיו, היה עודר ואגב כך מוצא.
לאור שאלות אלה נראה לי שהנגעים נראו, לפחות בתחילת הופעתם, ככתמים שכיחים של רטיבות או עובש שנובעים מחדירת גשמים, נזילות, עיבוי פנימי או לכלוכים שונים. כשאלה הופיעו לא יכול היה האדם לדעת האם הם רומזים למטמון שממתין כשכר, או שהם עונש שלא יניב דבר.
הזמנת הכהן והתהליך הביצועי שהחל עם בואו היו צריכים להיות פתיח לתהליך רוחני שנדרש מאנשי הבית במקביל לתהליך שנעשה בבית עצמו. זאת בדומה לנגעי צרעת בגוף האדם שהיו סימנים חיצוניים שהניעו תהליך תשובה. הכהן היה זרז ואף מסייע לאדם בחשבון הנפש שהוא נדרש לבצע. אם בד בבד עם בדיקת הבית היו דייריו בודקים את מעשיהם ומשתנים לטובה הם היו עשויים לגלות מטמונים שהטמינו הכנענים. אולם אם דיירי הבית רק ציפו לזכות בעושר ושקעו בדמיונות ובתכניות על הכסף והתכשיטים שימצאו, התהליך החיצוני היה מסתיים באכזבה מרה, עם בית הרוס מרצפה ועד תקרה, ובלי למצוא פרוטה שחוקה.
בכך יש להסביר את אמירת בעל הבית לכהן: "כְּנֶגַע נִרְאָה לִי בַּבָּיִת". המהר"ל פירש את השימוש בכף הדמיון כנובע מרצון להתרחק מדבר שקר, הרא"ם הסביר זאת כביטוי של דרך ארץ בבחינת "למד לשונך לומר איני יודע", ואילו התוספות יו"ט סבר שזה ביטוי של זהירות שלא לפתוח פה לשטן. אך נראה שיש בהיגד "כְּנֶגַע" הבעה של ספק ותהיה: האמנם מדובר בנגע או בסתם שינוי צבע? האם הוא יוביל לכסף וזהב או שזה רק כף הדמיון האכזב?
לפי מדרש חז"ל על המטמונים שהטמינו הכנענים נגעי בתים היו עשויים להיות רק בדורות המתיישבים הראשונים, ולדברי חכמים "בית המנוגע לא היה ולא עתיד להיות ולמה נכתב דרוש וקבל שכר" (סנהדרין עא, א). בני הדורות הראשונים של באי הארץ ידעו לדרוש מפרשייה זו שבארץ עליהם לעמול, להקריב ולבצע תהליכים ארוכים ואף כואבים כדי להצליח ולהגיע להישגים. ארץ ישראל נקנית בייסורים (ברכות ה, א), ובניגוד למדבר בו זכו לנסים בלי מאמצים: מן, באר, עננים ועוד, אין בה מתנות חינם.
גם הדורות הראשונים של באי הארץ בשלישית עברו תהליכים ארוכים כדי לייסד ולבסס את קיום עם ישראל בארצו. בדם, יזע ודמעות הם זכו לגלות מטמוניות הן בעצמם והן בארצם. הם גילו פוריות באדמה, יצירתיות בתעשייה ובמדע, ובעוצמות שלא נודעו בגלויות יצרו כוחות ביטחון וצבא ועוד.
עם זאת, יש גם נגעים בבית הלאומי. הטיפול בהם דורש תהליכים אמתיים של בדיקה עצמית של כל אזרח וכל ציבור מה עליו לשפר. כמו בבית המנוגע אין למהר בהריסות, אלא יש לחלץ אבנים נגועות ולהחליפן, לבצע דרישה וחקירה על מה שקרה ולא קרה, ולתקן תיקונים כנדרש.
הנושא המרכזי לשנת העצמאות ה-78 למדינת ישראל הוא: "עוצמות של התחדשות". חשוב לא פחות לגלות עוצמות של התחברות. חובתנו לבער מקרבנו את הקלקולים המוסריים שפשו בבית, את העוינות המחנאית, ההתלהמות המילולית וההליכה לקצוות הקיצוניים במקום התאגדות סביב המרכזים המחברים. בשנת ע"ח לעצמאותנו מדינתנו היא עץ חיים, ועלינו לראות ולהבין כיצד כל זרם ומגזר הוא ענף בעץ החיים שמחובר לגזע איתן ולשורשים, המכילים ומחברים את כולם. אם נבצע תיקונים נכונים נמשיך ונמצא מטמונים יקרים.
