כי האדם עץ השדה

מלחמה, בהגדרתה, נוגדת את מושגי הצדק והשוויון. במלחמה כל דאלים גבר, כבוד האדם נרמס תחת רגלי האויב, אנשים מאבדים את חירותם ונלקחים בשבי, זכויות הקניין נשללות, רכוש נשחת, וחיי אדם-הפקר. הספק תופס את מקומה של הוודאות והשגרה. הרב קוק כתב: "במלחמה היחידים נספים בלא משפט". הכאוס המשתרר בעולם, דוחק את רגלי השכינה ואיתם, גם מה שהם מייצגים בעולם.
התורה מזהירה אותנו להימנע מהשחתה מוסרית גם במצב האנושי הירוד הזה, הגם שהחתירה לצדק במלחמה היא כחוסר צדק. וכך מתגבשים דיני המלחמה בשתי רמות. האחת של מלחמת מצווה הנוגעת לכיבוש הארץ מידי העממים והשנייה – של מלחמת רשות. במלחמת רשות יש חובה למצות את האפשרות לשלום. גם בתוך המלחמה יש לנהוג במידתיות: מותר לרצוח ולהרוג, אך אין להרוג נשים וטף ובהמה. מותר לקחת שלל, אך אין להשחית כל חלקה טובה. ההלכות הללו מקבילות לדיני המלחמה המפותחים בעידן שלנו, ומתחלקים לדינים שמוגדרים כ Jus ad bellum ולדינים שהם Jus in bello. התורה אינה נכנעת למלחמה כמאפשרת התפשטות מכל ערך, והדרדרות לתהומות הברבריות. היא קוראת לריסון. ריסון אך לא כבילת ידיים.
בתוך פרשיית דיני המלחמה שלוב משפט החורג מהרצף ומחייב את הקורא להתייגע על משמעותו. "כִּי־תָצוּר אֶל־עִיר יָמִים רַבִּים לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ לְתָפְשָׂהּ לֹא־תַשְׁחִית אֶת־עֵצָהּ לִנְדֹּחַ עָלָיו גַּרְזֶן כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה לָבֹא מִפָּנֶיךָ בַּמָּצוֹר". הביטוי "כי האדם עץ השדה" אינו משתלב בצורה פשוטה בתוך הפסוק ולא ברור מה תפקידו התחבירי. פרשני הפשט ניסו להחליק את המילים פנימה. רש"י מבאר שהעץ איננו כאדם, הוא לא מהווה איום, ועל כן אין לייסרו. הוא קורא את המשפט כתמיהה: הכאדם עץ השדה לבוא מפניך במצור?. רשב"ם מפרש שמותר לכרות את עץ-השדה המשתתף עם האדם בלוחמה, מסתיר את האויב, ומהווה סיכון כאדם. דין האדם ודין העצים מושווה. איום מותר לסלק, אך אין לנטות לאכזריות שיטתית חסרת-מעצורים. אבן-עזרא בפירושו שלו מציע לומר שהעץ הוא מקור חיותו של האדם. ולכן, אין להשחיתו.
המחלוקת הזו אינה רק לשונית, היא גם רעיונית. רש"י מתייחס לקונפליקט המוסרי של הלוחם, רשב"ם להגדרת האיזונים הנכונים של חוקי המלחמה, ואבן עזרא רואה במשפט זה כהבלחה אל החיים שמעבר למלחמה. לעתיד הרחוק שבו האדם ישוב להזקק למקורות המחיה. לדבריו, העץ הוא האור בקצה המנהרה, המגדלור של השפיות.
פרשנות הפשט נאלצה לעשות שימוש במהלכים דרשניים, מפני שהפסוק איננו קוהרנטי. הוא מנוסח בצורה לא ברורה, שהרי עץ אינו אדם, ואדם אינו עץ. אולם, הדרשנים דבקו בתקבולת בין האדם והעץ במנותק מן הקשר שלו למלחמה. השימוש הכפול בעצים באותו פסוק הוא קישוט ספרותי שיש בו אמירה לגבי הציפיות מן האדם ועל טבעו. השוואה זו הועמקה בהקשרים שונים ובדרשות שתכליותיהן משתנות: תלמיד חכם הוא עץ מניב פירות שאין לכרות (תענית), העץ נדון כאדם (בראשית-רבה), בתהילים "והיה כעץ שתול על פלגי מים", ואף בשירו של ר' נחמן: "דע לך שכל עשב ועשב". בעלי הקבלה לעומת זאת, ראו בפסוק מקראה לפרק הבריאה. "העץ אשר בתוך הגן" העץ הוא האדם והאישה היא הגן. ומכאן למשמעות היסודית ותפקידו של האדם בעולם.
עיקר ההשוואה ותרומתה בקריאת הפסוק, היא הרמת הראש מדיני המלחמה, ומן הכאב שהיא מסבה, ויציאה באמירה ברורה וחדה שזהירות בגדיעת עצים מחזקת את יסוד השלום בתוך המלחמה. היא שומרת את שורשי התפיסה של קדושת החיים. קדושה זו משתמרת באנדרטת 'עץ עושה פרי'. בכך גברו הדרשנים על הפשטנים בהכלילם בתמונת דימוי אחת את כל ההיבטים שהציעו פרשני הפשט יחדיו.
מתוך חיבור לתקבולת הזו שבין האדם והעץ, אפשר לפרש את המשפט באופנים מנוגדים. האחד המזכיר לאדם שהוא רק עץ בשדה. עלה נידף. נטוע בעולם, כבול לחומר ויצרים. ההזדהות עם עץ השדה מזכירה לאדם את שפלותו. מעוררת אותו למחשבה על העוצמה המדומה שהוא נוקט בה באוחזו בכלי נשק בעבור פיסת אדמה או רכוש.
מנגד, ההסתכלות בעץ, הנתון בשדה, זקוף בין העשבים, מצל על סביבתו, מעוררת אצל האדם את הרצון להוות מקור לגאוות הטבע. העץ הוא תזכורת לאדם לפתח ציפיות גבוהות כלפי עצמו, להיות נישא ורם, ולממש את ציפיית היקום להיות נזר לבריאה.
המהר"ל מחבר את שתי נקודות המבט הללו לאחת באמצעות קריאה ניגודית של התקבולת. העץ הוא שפל, כי שורשו בארץ, אבל האדם שורשו עליון:
"'כי האדם עץ השדה', רק שהוא אילן הפוך…
ולמה הוא אילן הפוך, כי העץ שורשו למטה…
והאדם חיות נשמתו מן השמים".
בקריאתו של המהר"ל, ההסתכלות בשפלות העץ ונזקקותו החומרית מעוררת את האדם להיזכר ביתרונו המוכח, נצחיותו.
המלחמה בעולם היא לבושה הגשמי של המחלוקת. תפקידו של עם ישראל לגרור את האדם מן החרב, אל צחצוח הלשון. כשיוכרז נצחון הרוח כמושא המלחמה, יגלה שם ה' בעולם.
(שופטים תשעי)