בן קימון אלישע (עיתונאי 'ידיעות אחרונות' ו-ynet, מרצה לענייני התיישבות ביטחון ותקשורת)ממשלת ישראל אישרה בחשאי ובאופן סודי מתחת לרדאר את הסדרתם של 34 יישובים חדשים ביהודה ושומרון. עם הסדרתם נחשף שוב הדיסוננס המדאיג שבין הכותרות החגיגיות בירושלים לבין המציאות הביטחונית שהופכת מורכבת מיום ליום. ההחלטה על הסדרה היא צעד חשוב, אך היא מדגישה עוד יותר את מה שחסר: תוכנית אסטרטגית רחבה, סדורה וממלכתית. המדינה, שבוחרת להמשיך ולהתיישב, משאירה את צה"ל לבדו במערכה, כשהוא נדרש להתמודד עם השלכות אסטרטגיות כבדות משקל ללא מצפן מדיני ברור.
זהו עיוורון מנהיגותי שלא ניתן להתעלם ממנו. העיניים שבהן צה"ל רואה את יהודה ושומרון הן עיניים של "ביטחון שוטף". של סיכול טרור פלסטיני שאכן ירד למספרים שלא היו שנים. אך זהו מבט צר, שמתמקד בטרור הפלסטיני – במטענים על הצירים, בירי בערים, ובסיכולים נקודתיים. זהו תפקידו של הצבא, והוא עושה זאת ובצדק, כשהוא עסוק עד מעל הראש בגזרות השונות שבוערות מסביב. אירן לבנון, חות'ים וכו'. אך בתוך המרחב הזה, מתרחש אירוע אסטרטגי בסדר גודל אחר לחלוטין. והוא האירוע ההתיישבותי.
הבעיה היא שאין מי שמנהל את האירוע הזה ברמה הלאומית. בעוד ההתיישבות דוהרת קדימה, קובעת עובדות בשטח ומשנה את פני המציאות – כפי שניתן לראות בעלייה לשא-נור השבוע, הדרג המדיני נותר מאחור. אין שיתוף פעולה אסטרטגי בין הדרג המדיני לצבא, אין תכנון עומק שבוחן כיצד ההתיישבות משתלבת במרחב הביטחוני החדש, ואין חזון שמתרגם את האירועים בשטח להישגים מדיניים. צה"ל, במצב הזה, נתפס ב"אופסייד". כשהוא עמוס לעייפה ומנסה לנהל את המציאות מיום ליום, הוא מתקשה להרים את המבט ולהבין שהמשחק השתנה.
גבולותיה של ישראל מתפרסים על עשרות קילומטרים. קו צהוב בדרום קו צהוב בצפון. לוחמים יושבים במחנות הפליטים כבר מעל שנה. לכל זאת צריך חיילים ומעל הכל תכנית אסטרטגית. הרמטכ"ל, כזכור, הזהיר בקבינט "צה"ל קורס לתוך עצמו". הצבא נשאר לבד בשטח להתמודד עם אתגרים אסטרטגיים שגדולים ממידותיו, הוא נשחק. בניהם גם כמובן סוגיית הפשיעה הלאומנית, שיש המכנים אותה טרור יהודי. צה"ל די חסר אונים למול התופעה שרק מתרחבת. הוא זוכה לגיבוי פה ושם אבל זה רחוק מהתמודדות משמעותית וראויה. צה"ל הופך להיות הגוף שמקבל את כל ההחלטות הקשות מבלי לקבל מענה מדיני מתאים.
החזרה לשא-נור היא סמל לעוצמה של הציבור, שמבין שהריבונות נגזרת מהנוכחות, ולא מהחלטות בחדרי דיונים. אבל זה לא יכול להספיק. כדי שמדינת ישראל לא תמצא את עצמה מופתעת, היא חייבת לגבש תוכנית אסטרטגית שרואה את יהודה ושומרון כחלק מהמרחב האסטרטגי הכולל. הצבא לא יכול להמשיך להילחם בטרור כשהוא פועל בתוך ואקום מדיני. מה שקורה בפועל הוא שצה"ל מגלה בכל פעם על עוד יישוב שהוסדר או חווה שמוקמת ומכין לה תכנית הגנה בהתאם. זאת במקום לשבת יחד ולתכנן לוחות זמנים מקבילים שנה קדימה.
אם לא נתעורר, אם הדרג המדיני לא יתחיל להוביל וליצור תוכנית שמחברת בין ההתיישבות לביטחון הלאומי, נמצא את עצמנו עם צבא עייף, חזית אסטרטגית מתפרצת, תושבים שלא יכולים להגן על עצמם ומדינה שאומרת "יהיה בסדר". הגיע הזמן להפסיק לעצום עיניים. ההתיישבות כבר שם – עכשיו תור המדינה להוביל.
