זקס יונתן (רב, הוגה דעות וחבר בית הלורדים של בריטניה לשעבר. מתוך מורשת הרב זקס זצ"ל)לאורך שנתיים קיימתי דו־שיח עם אימאם מאחת מארצות ערב, איש נעים הליכות ומתון למראה. יום אחד, באמצע שיחתנו, פנה אליי ושאל, "מדוע אתם היהודים צריכים ארץ? הרי היהדות היא דת, לא ארץ או עם". שאלה זו גרמה לי להחליט להפסיק את הדו־שיח. בעולם יש 56 מדינות אסלאמיות, ויותר ממאה מדינות שרוב אוכלוסייתן נוצרית. ויש רק מדינה יהודית אחת, ששטחה קטן פי 25 משטחה של צרפת ודומה לשטחו של הפארק הלאומי קרוגר בדרום אפריקה. קשה לקיים דו־שיח עם אנשים הסבורים שמכל אומות העולם רק היהודים לבדם אינם זכאים לארץ משלהם.
ובכל זאת, הנושא ראוי למחשבה. אין ספק שהקו העלילתי המרכזי בחמשת חומשי תורה הוא הבטחת ארץ ישראל לעם ישראל והמסע אליה.[1] אבל מדוע זקוק עם הברית לארץ משלו? מדוע היהדות איננה דת שבני אדם יכולים לקיים באשר הם שם, או לחלופין דת מסוגן של הנצרות והאסלאם, הסבורה שהיא האמת היחידה ועל כן שואפת לספח אליה את כל בני האדם, כך שיוכלו לקיים את האמת האחת הזאת?
הדרך הטובה ביותר לענות לשאלה זו היא לעיין בדברים החשובים שכתב הרמב"ן בפירושו לפרשת השבוע שלנו.[2] בחלקה האחרון של הפרשה, בפרק יח, מופיעה רשימה של איסורי עריות. היא נחתמת באזהרה חמורה:
"אַל תִּטַּמְּאוּ בְּכָל אֵלֶּה, כִּי בְכָל אֵלֶּה נִטְמְאוּ הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אֲנִי מְשַׁלֵּחַ מִפְּנֵיכֶם. וַתִּטְמָא הָאָרֶץ וָאֶפְקֹד עֲוֹנָהּ עָלֶיהָ וַתָּקִא הָאָרֶץ אֶת יֹשְׁבֶיהָ. וּשְׁמַרְתֶּם אַתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי… וְלֹא תָקִיא הָאָרֶץ אֶתְכֶם בְּטַמַּאֲכֶם אֹתָהּ כַּאֲשֶׁר קָאָה אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם" (ויקרא יח, כד-כח).
shai-pal
הרמב"ן שואל את השאלה המתבקשת. תורת הגמול במקרא מתבססת על העיקרון של מידה כנגד מידה. העונש צריך להתאים לחטא. מן ההיגיון הוא שאם בני ישראל יפרו את המצוות התלויות בארץ, עונשם יהיה הגליה מן הארץ.
עבירות מין, לעומת זאת, אינן תלויות כלל בארץ. אלה הן מצוות לא תעשה התלויות בגוף, לא בארץ. מה לעבירות אלו ולעונש של הקאה מן הארץ? הרמב"ן משיב כי כל המצוות קשורות, במהותן הפנימית, לארץ ישראל. הנחת תפילין בארץ ישראל אינה דומה להנחת תפילין בחוץ לארץ. הקפדה על כשרות ושבת בארץ שונה תכלית שוני מהקפדה על כשרות ושבת בחו"ל.
הרמב"ן מציע הסבר מיסטי, אך בידנו להסביר את הדבר גם באופן ריאליסטי. נעשה זאת בעזרת עיון בפרקיה הראשונים של התורה, ובסיפור שהם מספרים לנו על מצבו של האדם ועל אכזבתו של א-לוהים מהמין היחיד שברא בצלמו, כלומר מאיתנו.
א-לוהים קיווה שהאנושות שברא תבחר מרצונה החופשי לעשות את רצון בוראה. אבל האנושות בחרה אחרת. אדם וחוה חטאו. קין רצח את הבל אחיו. בתוך דורות ספורים "מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס", וא-לוהים החליט: "אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמָיִם כִּי נִחַמְתִּי כִּי עֲשִׂיתִם" (בראשית ו, ז-יא). הוא השחית את הארץ במבול ואתחֵל את האנושות.
נוח הצדיק היה אבי האנושות בסיבוב השני. ה' כרת עם האנושות ברית, והנחיל לה חוקים אוניברסליים, מצוות בני נוח. אבל עד מהרה שבו בני האדם והכזיבו, בניסיונם לבנות מגדל שיגיע לשמיים. הפעם בחר א-לוהים בדרך אחרת לגרום לאנושות להכיר בו: לא בעזרת חוקים, אלא באמצעות כריתת ברית עם אברהם, שרה וצאצאיהם – דוגמאות חיות לאמונה בו.
מצוות התורה, במבט כולל, הן מרשם לבנייתה של חברה היודעת שא-לוהים שוכן בקרבה. ה' מבקש מבני ישראל להיות מופת לאנושות. חברה, ואומה בפרט, צריכה קרקע, בית, מיקום בחלל שבו תוכל לעצב את ייעודה על פי שאיפותיה הגבוהות וערכיה העמוקים. עם ישראל קיים בעולם זה זמן רב, כמעט ארבעת אלפים שנה, מאז הלך אברהם אל הארץ אשר הראהו ה'. בתקופה הארוכה הזו חיו בני העם הזה בכל ארץ על פני כדור הארץ, בתנאים טובים יותר וטובים פחות, כחופשיים וכנרדפים על צוואר. אולם כל אותו זמן, רק במקום אחד עלה בידם להיות רוב ולממש ריבונות: בארץ ישראל.
רק בארץ ישראל יכול קיום המצוות למלא עד תום את תפקידו כמרשם לבניית חברת מופת ולעיצוב תרבות שלמה. רק בארץ ישראל אנו יכולים לקיים את המצוות בסביבה, בנוף ובשפה הרוויים זיכרונות יהודיים ותקוות יהודיות. רק בארץ ישראל פועמים החיים בקצב לוח השנה היהודי, ולוח השנה הזה פועם בקצב הטבע.
יש כאן מסר ליהודים, לנוצרים ולמוסלמים גם יחד. לנוצרים ולמוסלמים: אם אתם מאמינים בא-לוהי אברהם, תנו לבני אברהם לממש את זכותם על ארץ ישראל, שכן הא-לוהים שאתם מאמינים בו הבטיח להם לנחול אותה ולחזור אליה מגלותם. וליהודים: זכותנו זו על הארץ כרוכה לבלי הפרד בחובתנו לחיות, כיחידים וכקבוצה, על פי אמות המידה של הצדק והחמלה, הנאמנות והנדיבות, אהבת הרֵע ואהבת הגר. שהרי מחומרים אלה קורצו שליחותנו וייעודנו: להיות עם קדוש בארץ קדושה.
[1] כפי שהיטיב להראות דג"א קליינס בספרו "הנושא של חמשת חומשי תורה": D.J.A. Clines, The Theme of the Pentateuch, JSOT Press, 1978.
[2] לויקרא יח, כה.
