על הדממה

"אין דבר שלם יותר מלב שבור, ואין זועק יותר מן הדממה".
משפט זה, שטבע ר' נחמן מברסלב, זכה לפופולאריות רבה בזכות שירה של נעמי שמר. וכבר נשמעה, בהקשרים שונים, מעלת השתיקה והדממה, שבשונה מקול הזעקה, הבכי והיללה, ואף הן, כמובן, אין מידתן אחת. אין זעקה דומה לחברתה, אך השתיקות – כולן שוות הן, ולו למִשמע אוזן. ולא לחינם, נקבעו השתיקה והדממה כסמל לאבלו של עם ביום הזיכרון לחללי צה"ל, וזעקתן – זעקת הדממה – הולכת למרחוק.
אחד המקורות רבי העוצמה לכוחה של דממה מצוי בסיפור מות שני בני אהרן, אחת הפרשיות הטראגיות בתורה כולה, המתארת את מותם של שני נסיכי כהונה, בני אהרן הצעירים, נדב ואביהוא, במהלך שירותם בעבודת הקודש במשכן. בשיא החגיגה הגדולה של חנוכת המשכן, "ביום השמיני", באתר שהיה אמור להיות מקום של ריצוי וכפרה, נקבע גורלם של שני נסיכי הכהונה הצעירים לשבט, והושת עליהם גזר דין מוות, למות ערירים, על אתר ובלא משפט.
תגובתו-שתיקתו של האב, אהרן (על תגובת האם, אלישבע, איננו שומעים דבר וגם כאן, האֵלֶם, ה"חור השחור", זועק יותר מן הצעקה ומדבר בעד עצמו), זועקת מסוף העולם ועד סופו: "וידם אהרן", הא ותו לא.
ושמא יש בפרשה זו ובפירושיה, שתמיד נקראת לפני "עשרת ימי התשובה הציוניים", בסמוך ליום הזיכרון לשואה וליום הזיכרון לחללי צה"ל, לקח גדול לדורנו, דור שאימי השואה שבה רוטשו עוללים לעיני אבותיהם עוד מהדהדים באוזניו, דור של הורים ששכלו יקיריהם במלחמות ישראל, דור שבו קוברים לא אחת, רח"ל, הורים את ילדיהם.
הלקח הגדול הוא שבמקרים כאלה אסור לאיש לנסות ולהיות מנהל החשבונות של הקב"ה. לכל היותר, יש לנהוג כמנהג כהן גדול, "וידום אהרן". השתיקה, הדממה, זוהי התגובה הראויה. אין ולא יכול להיות הסבר ראוי למיתת ילד בחיי הוריו. והוסיף אמו"ר בעל "תורת עם": וכי לא היה ראוי שאהרן, "מלאך ה' צבאות", לא יתעטף בשתיקה אלא יצדיק עליו את הדין ויאמר בקול גדול ובהתלהבות "ברוך דיין האמת"? אלא כשעמד מול אסונו, ניצבה בפניו דילמה נוראה: מצד אחד חייב הוא לברך על הרעה כעל הטובה, ומצד שני לבו מלא צער על האסון הנורא שפקד אותו. אהרן איש האמת לא היה מסוגל להצדיק את הדין בלב שלם, כשבניו מוטלים לפניו מתים ושרופים. מנגד, אהרן איש האמונה לא היה מסוגל להטיח דברים כלפי מעלה. לפיכך "וידם אהרן – קיבל שכר על השתיקה", על היותו איש האמונה, שפיו ולבו שווים.
בדומה לדממתו של אהרן, לימדנו משורר התהילים, במקומות רבים, שלעתים הדממה היא גם התפילה הגדולה ביותר. "לך דומיה – תהילה" (סה, ב), פסוק שאותו פירש יעקב איש נבורייא (ירושלמי ברכות ט, א): "סמא דכולא – משתוקא, למרגלית דלית לה טימא, כל שמשבח בה – פגמה", תרופת הכל – היא השתיקה, ודומה למרגלית שאין ערוך לה; "אף לא-לוהים דומי נפשי, כי ממנו תקוותי" (שם סב, ו), וכן "אך אל א-להים דומיה נפשי ממנו ישועתי" (שם, ב).
הווי אומר: לא ברעש ה'. ולפחות, לא תמיד ברעש ה'. תפילתו של אדם אינה נמדדת ברמת הדציבלים שלה. לעתים דווקא עמידתו הדוממת של המתפלל, היא היא התפילה הגדולה ביותר, שבכוחה להבקיע שערי רקיע.
כך הוא בכל יום, וכך הוא בעת הרצון של הימים הנוראים, בתפילת "ונתנה תוקף": "ובשופר גדול ייתקע , וקול דממה דקה יישמע, ומלאכים ייחפזון, וחיל ורעדה יאחזון, ויאמרו הנה יום הדין, לפקוד על צבא מרום בדין, כי לא יזכו בעיניך בדין, וכל באי עולם יעברו לפניך כבני מרון, כבקרת רועה עדרו, מעביר צאנו תחת שבטו, כן תעבור ותספור ותמנה, ותפקוד נפש כל חי, ותחתוך קצבה לכל בריה, ותכתוב את גזר דינם".
אם השתיקה והדממה יפים על דרך הכלל, יפים הם שבעתיים בעת צרה ליעקב. וכבר הורנו משורר הקינה לאמור: "טוב ויחיל ודומם לתשועת ה'" (איכה ג, כו), וכיוצא בו בסמוך (שם, כח): "יֵשֵׁב בָּדָד וְיִדֹּם כִּי נָטַל עָלָיו". וכמאמר התלמוד (זבחים קטו, ע"ב) על הפסוק בקהלת "עת לחשות ועת לדבר": "פעמים שמדבר ומקבל שכר על הדיבור, ופעמים ששותק ומקבל שכר על השתיקה, וכן באהרן הוא אומר 'וידם אהרן' – וקיבל שכר, וכן בדוד הוא אומר (תהלים לז) 'דום לה' והתחולל לו', אף על פי שמפיל לך חללים – שתוק". והוסיפו אמרו (ברכות ו, ע"ב) "אגרא דבי טמיא – שתיקותא", שכרם של ההולכים לבית האבל – השתיקה. ולא כאותם שמרבים בביתו הבל, ואינם פוסקים מלדבר. קל וחומר, בימים של שואה, בוקה, מבוקה ומבולקה, אין הסברים ואין פירושים, אלא השתיקה היפה לעולם. שתיקת השמיים ושתיקת האדם מתאחדות והיו לאחדות בידינו, "והמשכיל בעת ההיא – ידם" (עמוס ה, יג).
ולוואי שנדע לעמוד על סודן של הדממה ושל אותו "קול דממה דקה יישמע", דממה דקה מן הדקה, חדה כתער, שבכוחה לפלח ולהבקיע שערי רקיע, ולהגיע עד כיסא הכבוד.
(שמיני תשע)