וינרוט אבי (פרופ', עו"ד)קירבה אל ה' היא קירבה אל מקור החיים. והנה, קירבה זו הייתה הסיבה למוות, ונאמר (ויקרא ט"ז, א') "וידבר ה' אל משה אחרי מות שני בני אהרן בקרבתם לפני ה' וימותו". הכיצד? מדוע מת אדם שבסך הכל רוצה להיות קדוש וקרוב אל בוראו?
החתם סופר מעמיק את השאלה. חז"ל אמרו בגמרא במסכת תמיד דף ל"ב עמ' א' "מה יעשה אדם ויחיה? ימית עצמו. מה יעשה אדם וימות – יחיה את עצמו". רבנו יונה בספרו "שערי תשובה" (שער ב', י"ז) מבאר, כי אדם לא חי כדי לאכול, אלא אוכל כדי לחיות. מי שמכור לתאוות גופו – מקַרֵב את קיצו הגשמי ומביא על עצמו את קיצו הרוחני.
לעומת זאת, מי ששואף לרוחניות זוכה לחיים ארוכים וברי משמעות. על כן אמרו חז"ל כי מי שממית עצמו מחיים – אינו מת. ובכן, נדב ואביהו היו "בלי ספק קדושי עליון והמיתו את תאוותם הגופניות בכל מה שאפשר. אם כן, מדוע לא חיו?"
חז"ל מציינים כי המוות של נדב ואביהו היה בבחינת סיפור שסופו ידוע מראש, כי זו מהדורה שנייה. בספר שמות פרק כ"ד פסוק י"א בתיאור מעמד הר סיני נאמר "ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו ויחזו את הא-להים ויאכלו וישתו". מבאר רש"י כי "אצילי בני ישראל" הם נדב ואביהוא. וה' "לא שלח ידו – מכלל שהיו ראויים להשתלח בהם יד". מדוע? רש"י מבאר כי הם "היו מסתכלים בקב"ה בלב גס מתוך אכילה ושתיה". הכיצד ייתכן כי אנשים רוחניים, ששאפו לקירבת ה', היו עסוקים באכילה ובשתייה בזמן התעלות רוחנית?
החתם סופר עומד על הצורך העליון להגיע למדרגות עליונות – בהדרגה. מי שמנסה לדלג על שלבים בסולם – נופל. אכן, יש לחתור להגיע לפסגה. אבל, אחרי כל שלב באה הפנמה ונחוצה עצירה לשם התבססות. בתורה יש רווחים בין פרשה לפרשה, ורש"י על ויקרא א', א' אומר כי ההפסקות נועדו "לתת רווח למשה להתבונן בין פרשה לפרשה". אי אפשר לעשות דברים ברצף, במרוצה, בשטף, בחיפזון ובנמהרות. מי שרוצה בהישג בר קיימא – חייב לבסס אותו באלפי פסיעות קטנות, נמרצות והחלטיות, עקשניות ויסודיות.
זאת ועוד, במסכת פסחים דף כ"ב עמ' ב' מצינו כי שמעון העמסוני היה דורש כל "את" שבתורה", שכן ניתן לומר כל היגד בלי המילה "את", ואם כן המילה "את" נאמרה כדי לכלול בה משהו נוסף. אבל, משהגיע שמעון העמסוני לפסוק (דברים י', כ') "את ה' א-להיך תירא", חזר בו מדרשותיו, שהרי בציווי של מורא שמיים לא ניתן לכלול שום דבר נוסף.
אמרו לו תלמידיו: רבי, כל "את" שדָרַשתָ מה יהא עליה"? אמר להם: "כשם שקבלתי שכר על הדרישה, כך אני מקבל שכר על הפרישה". כלומר, השכר ניתן גם למי שעוצר ולא רק למי שמתקדם. אין להתקדם בכל מחיר. לעיתים, כדי ללמוד ולהבין היטב – צריך לעצור. לפרוש. להתרחק. לנסות שוב רק אם יתאפשר באמת.
חטא בני אהרון היה שמיהרו להיכנס לפנים ממחיצת קדושתם הראויה להם ולא הלכו בהדרגה. הם לא עצרו. אכן, הם המיתו את גשמיותם וציפו כי עקב כך תחיה רוחניותם ללא סייג. אך "מרוב התשוקה מיהרו להיכנס למקום שלא הורשו".
הנה כי כן, גם כשאדם קרוב מאוד – אל לו לראות מחזה פנימי כל עוד שאין קירבה פנימית הולמת. התקרבות נמהרת מביאה לריחוק. ובכלל, כל חוויה חד פעמית שלא מבססים אותה, אינה משנה את האדם. הדרגה, יסודיות והתבססות שיטתית הן המקנות קירבה אמיתית והישג בר קיימא.
