שורץ אודי (רב, סא"ל, ראש ענף ההלכה, הרבנות הצבאית)סוגיית "עד רדתה" (שבת, דף י"ט) היא מסוגיות היסוד הנוגעות למלחמה בשבת. אבקש הפעם להאיר פן ייחודי בסוגיה זו שקשור למלחמת "התקומה" כולה, ובאופן מיוחד לימי "שאגת הארי", שבהם האויב האכזרי מאיראן ומלבנון כיוון את עיקר האש דווקא כלפי מטרות אזרחיות. אם בשלבים קודמים במלחמה ניכר היה שהאויב מבקש לפגוע בבסיסי צבא או במתקנים ביטחוניים, הרי שהפעם נעשה ניסיון ישיר ומכוון לפגוע בעורף האזרחי.
האם דין "עד רדתה" עשוי להיות קשור גם להתמודדות העורף בזמן מלחמה? מצד אחד, הרב גורן בתשובתו הדגיש שהיתרי "עד רדתה" מוגבלים "לזירת הקרב ולזמן הקרב". כלומר, מדובר על היתר ייחודי ללוחמים בחזית. עם זאת, הרב גורן הוסיף וציטט מקור אחד בדברי חז"ל, שממנו אפשר להגיע למסקנה אחרת.
בגמרא במסכת גיטין (דף ח') נאמר שמותר לבקש מנוכרי לכתוב שטר בשבת לצורך רכישת קרקעות בארץ ישראל. הגמרא מסבירה שאף שאמירה לנוכרי אסורה מדרבנן, "משום ישוב ארץ ישראל לא גזור רבנן". נחלקו ראשונים (ראו, למשל, תוספות גיטין שם; חידושי הרמב"ן שבת דף ק"ל; חידושי הרשב"א עירובין דף ס"ח) האם ניתן להסיק מסוגיה זו שהתירו לבקש מנוכרי לבצע איסור תורה לצורך כל מצווה שהיא, או שמא מיוחדת היא מצוות יישוב ארץ ישראל, ודווקא למענה התירו לעבור על איסור דרבנן.
כמו כן, נחלקו הראשונים (ראו חידושי הרשב"א הנ"ל; ובמגן אברהם ש"ו ס"ק י"ט, ובמה שהשיג עליו הברכי יוסף שם) האם לשם מצוות יישוב ארץ ישראל התירו כל איסור דרבנן, או שמא הקלו רק באיסור אמירה לנוכרי, שהוא איסור "שאין בו מעשה": היהודי אינו עושה דבר בשבת, אלא אך ורק מבקש מן הנוכרי לכתוב את השטר.
ההלכה שבתלמוד הבבלי נזכרת גם בתלמוד הירושלמי (מועד קטן, ב' ד'), אלא ששם מצאנו תוספת הסבר והנמקה: "…ליקח בתים מן העכו"ם… בשבת מותר… שכן מצאנו שלא נכבשה יריחו אלא בשבת דכתיב 'כה תעשה ששת ימים'. וכתיב 'וביום השביעי תסובו את העיר שבע פעמים', וכתיב 'עד רדתה' אפילו בשבת".
מצד הדין עצמו, דברי הירושלמי שווים לאלה של הבבלי: היהודי רק רומז לסכום המקח, והנוכרי הוא שכותב וחותם בשבת. אך ההנמקה מחודשת: גאולת קרקעות ארץ ישראל מן הנוכרים נלמדת מן הסוגיה המקראית של כיבוש יריחו, והיא חוסה בצילו של דין "עד רדתה".
אם אומנם מדובר על דין "עד רדתה" – האם כוחו יפה גם להתיר פעולות אסורות מן התורה? החיד"א (ברכי יוסף על השולחן ערוך, אורח חיים ש"ו) הדגיש שבשום פנים ואופן לא: הירושלמי, כמו הבבלי, התיר בשם "עד רדתה" בזירה האזרחית רק פעולות שאסורות מדרבנן. כך כתב גם בנחרצות מרן הראי"ה קוק (שו"ת משפט כהן, קמ"ו). ואכן, פוסקי הזמן (ראו, למשל, שו"ת באהלה של תורה, ב' ל'; שו"ת בנין אב, ג' מ"א) קבעו שגם כאשר יש צורך דחוף להחזיק או להשתלט על שטחים בארץ ישראל, כגון כאשר נדרש לנצל חלון הזדמנויות בינלאומי להקמת יישובים חדשים, אין להתיר איסורי תורה בשבת, אלא לכל היותר איסורי דרבנן.
אמנם, בכל הקשור למהות ההלכה הזאת, מבהיר הרב גורן (שו"ת משיב מלחמה, א' ב'): "מכל מקום, מאחר שהירושלמי מביא על כך ראיה מכיבוש יריחו ומעד רדתה כמו במסכת שבת לענין מצור על עיירות של גויים, שמע מינה שגם גאולת הארץ בצורה אזרחית דינה כדין מלחמת מצוה הדוחה שבת מבחינה עקרונית".
ואמנם, ישנם מצבים שבהם אפשר שתפיסה זו, של "עד רדתה" בזירה האזרחית, תהיה תקיפה אפילו מן התורה. כך, למשל, נשאלנו במהלך "שאגת הארי" האם ניתן להתיר בשבת פעולות שונות שכל מטרתן היא לשמור על החוסן הלאומי של האזרחים שבעורף.
ייחודו של פיקוד העורף בכך שהוא פונה אל האוכלוסייה האזרחית, ולא אל הלוחמים בחזית. כידוע, כושר העמידה של האוכלוסייה האזרחית משמעותי להמשך הלחימה עד להכרעת האויב, ולכן הגנת העורף מהווה חלק בלתי נפרד מהמאמץ המלחמתי. אף בלי קשר לתוצאות המעשיות בשדה הקרב, נראה שעורף חזק ואיתן משמעותו ניצחון במלחמה, בעוד עורף שפוף ומובס משמעותו ניצחון האויב. העמידה האיתנה מהווה ללא ספק חלק בלתי נפרד מן הלחימה, ומתודעת הניצחון.
לאור האמור, אפשר שיש לשלב בהכרעת ההלכה בעניינים אלה גם את דין "עד רדתה". כלומר, העורף מהווה הלכה למעשה חזית-מלחמתית של ממש, וכפי שבזמן מלחמה הותר לעשות את כל הדרוש עד לניצחון בחזית המבצעית, כך יותרו הדברים גם בעורף.
כמובן, לאורך "שאגת הארי" הקפדנו והשתדלנו למנוע פעולות שאינן דחופות, ושאפשר לבצע אותן קודם השבת או לאחריה. ויחד עם זאת, היו פעולות, שקשורות למשימות פיקוד העורף במרכזי האוכלוסייה, שהותרו בשבת ובמועד כדי להבטיח עמידה איתנה של העורף, בשם עיקרון העל של "עד רדתה" ואפילו בשבת.
