רזניקוב אברהם (רב המרכז הרפואי איכילוב, תל אביב)בפסוק הפותח את פרשת אחרי מות התורה חוזרת ומזכירה את מות שני בני אהרן שעליהם מסופר בפרשת שמיני (ויקרא ט"ז א'). אחרי סיפור האסון ותגובת משה ואהרן עליו באים הציוויים שניתנו אחרי האסון, מהם הנוגעים להתנהגות הכהן בעתיד, ואף הם, כנראה, קשורים באסון.
הכניסה אל הקודש מקבלת כאן משמעות אחרת, כאשר מוזכרים שני בני אהרן. אין נוסחה אחידה להתמודדות עם אירועים בחיים שאין אנו יכולים להסביר ואל לנו להעמיד פנים שיש בידינו את התשובות לכל דבר שקורה בחיינו או בחיי אחרים.
היכולת של אהרן על אף הצער היגון והכאב להמשיך בחייו לא רק בצורה אישית אלא גם כנציג האומה הנכנס אל הקודש ומכפר על עם ישראל, מסמלת את היהודי שלא נכנע לכאב ולצער אלא מוצא את הכוחות להמשיך הלאה בחיפוש אחר נחמה ותקווה.
אחד הפרקים המפורסמים בספר יחזקאל, הוא פרק ל"ז, העוסק בחזון העצמות היבשות. לא פעם מנקרת במוחנו השאלה, "התחיינה העצמות האלה?" האם יבוא יום וניגאל? והתשובה שאמורה להנחות אותנו היא תשובת הבורא ליחזקאל, "ונתתי רוחי בכם וחייתם, והנחתי אתכם על אדמתכם".
העם היהודי יודע להמשיך ולבנות עם דמעות בעיניים וכאב בלב מציאותן של בקעות 'מלאות עצמות' מלווה את ההיסטוריה היהודית בדורות שונים. היא הגיעה אל שיאה הנורא במאה העשרים. יש בינינו שורדי שואה שחיו ממש בין עצמות הנרצחים ותלי האפר של הנשרפים. מי שזכו להיוולד לתוך המציאות לאחר שמכונת המוות הנאצית שבתה, נושאים בהווייתם את המראות הללו ומצוּוים להעניק נכחם פשר לחייהם ומשמעות לאמונתם ולדבקותם בחיים.
כך באנושות כולה, וכך ביתר שאת במעגלי הקיום היהודי, כך בתפוצות ישראל וכך, באורח מלא ומזוקק, בחברה שהקימה את מדינתו של העם היהודי וביקשה לקומם אותו מעפרו. הזיכרון מאיים להצמית אותנו, לשעבד אותנו ולעוות את מבטנו. הזיכרון פותח לפנינו גם פתח תקווה לחיי אנוש שידעו להיטיב ולרפא, להיאבק על צדק ועל אחריות, להרבות שלום וסולידריות. האובדן הגדול מאיים לרסק כל אמונה, אמונה בא-ל ואמונה באדם, אמונה בחיים ואמונה בתרבות ובתחייתה.
עולם חרב ועולם בנוי – הרב יהודה עמיטל זצ"ל, ראש ישיבת הר עציון, השתמש בביטוי זה כדי לתאר בשפתו הסיפורית את מה שעבר עליו בשואה, ואת המהפך אל המדינה – "זקני טרם הלבין, וראיתי במשך חיי – כדברי חז"ל – עולם בנוי, עולם חרב, ועולם בנוי". הרב עמיטל מייצג דור של ניצולי שואה אשר בחרו בחיים ודבקו בעשיה וביצרה למרות ההרס הבלתי נתפס אותו הם חוו. יותר מכל הם בחרו באמונה בד' ובאדם למרות הסתר הפנים ממנו הם נפגעו קשות (אלון שבות תשס"ב, עמ' 113).
את אחד הביטויים העזים של הקשר הזה שבין השואה לבין התקומה, הקשר הדתי העמוק, ההכרחי, ביטא הרב יוסף דב סולובייצ'יק במאמרו 'קול דודי דופק'. הרב דן גם בתגובה הקולקטיבית שלנו לשואה. המאמר מתאר שישה גילויים משמעותיים בהקמתה של מדינת ישראל. שש הדפיקות רק מלמדות אותנו שהאנרגיות הללו צריכות להיות מושקעות במדינת ישראל. המפעל הקולקטיבי הוא התשובה הנכונה, הרב סולוביצי'ק, מנתח את התועלת שמביאה המדינה ליהודים וליהדות. הנס המדיני והנס הצבאי מפנים את מבטנו אל המדינה כמוקד אפשרי לפעילות של העם היהודי. הדפיקה החמישית של הדוד היא אולי החשובה ביותר. ברוך שהחיינו לזמן הזה, שיהודים יש בכוחם – בעזרת ד' – להגן על עצמם! לאחר 2000 שנה של גלות, לעבור למצב של כח לוחם, זה מעבר קשה מאוד (דברי הגות והערכה, עמ' 9-55).
העצמות קמו לתחייה, ההבטחה התגשמה … וְנָתַתִּי רוּחִי בָכֶם וִחְיִיתֶם, וְהִנַּחְתִּי אֶתְכֶם עַל אַדְמַתְכֶם, וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי השם דִּבַּרְתִּי וְעָשִׂיתִי נְאֻם השם" (יחזקאל ל"ז), הבקעה, התמלאה חיים, תחי מדינת ישראל.
