חזות גבריאל (ד"ר, ממייסדי 'מידה טובה' לחקר ההיגיון היהודי, מרצה באונ' חיפה, ומקים תנועת 'ואהבת' - עושים טוב בישראל)אמור ואמרת
"'אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו' (ויקרא כא, א). הרי אמירה שני פעמים. משל למה הדבר דומה? לטבח שהיה נכנס ויוצא לפני המלך. אמר המלך: גוזר אני עליך שלא תראה את המת כל ימיך, מפני שאתה נכנס ויוצא ורואה פני, שלא תטמא את פלטרין שלי. כך גזר הקדוש ברוך הוא על הכהנים הנכנסים לבית המקדש, שלא יטמאו למת. לפיכך הוא אומר: 'לנפש לא יטמא בעמיו' "(על פי תנחומא, אמור, א(.
פרשת "אמור" פותחת בציווי המגביל את המפגש בין הכהונה למוות. ברובד הפשט, התורה מטילה איסור טקסי על הכהנים להיטמא למת, ובכך היא יוצרת חיץ ברור בין עובדי המקדש לבין עולם החידלון. אולם, הקושי הטקסטואלי בולט לעין: מדוע משתמשת התורה בכפל לשון "אמור… ואמרת"? ומדוע היא נזקקת לשני תארים נפרדים – "הכהנים" ו"בני אהרון"? שאלות אלו אינן רק דקדוקיות; הן חושפות פער שבין החוק היבש לבין המהות הפנימית של הקדושה, פער שרק המשל שלפנינו מסוגל לגשר עליו.
כדי לעמוד על הדיוק הפילולוגי שבבסיס המדרש, עלינו לבחון תחילה את ההקבלה המילולית המזוקקת שהדרשן יוצר בין חלקי הפסוק למרכיבי המשל. "בני אהרון" מקבילים במשל לפעולת ה"נכנס ויוצא", שכן אהרון הוא הדגם המקראי של מי שחולק את המרחב הפנימי ביותר עם השכינה. המילה "הכהנים", לעומת זאת, מקבילה במיפוי זה לפעולת ה"רואה פני", ובכך חושף הדרשן את מהות התואר: כהן אינו רק מעמד, אלא פונקציה חושית של מבט ישיר במלך. האמירה השנייה, "ואמרת אליהם", מתורגמת במשל ל"גוזר אני עליך" – השלב שבו המלך הופך את קרבת הפנים לחוק מעשי המחייב ניקיון מוחלט מן המוות.
ועתה, לאחר שהנחנו את מפת ההקבלה, עלינו לשאול את השאלה המרכזית: מהו המידע העודף שהמשל מזריק אל תוך הציווי, מידע שדרך הפשט לבדה אינה יכולה לספק? הפסוק המקראי מדבר על "טומאת נפש", מושג הלכתי-סטטי של מגע אסור, אך המשל מתרגם אותו למושג תודעתי-דינמי: "שלא תראה את המת". כאן טמון הסוד. המשל מלמדנו שאיסור הטומאה אינו נובע מ"לכלוך" דתי, אלא מהגנה על רשתיות העין של הכהן. המעבר לגוף שלישי בפסוק ("לֹא יִטַּמָּא") מרמז על חוק טבע של הארמון; מי שעיניו "תפוסות" במראה פני המלך (החיים המוחלטים), אינו יכול לאפשר לזיהום החזותי של המוות לחדור אל תוך תודעתו, שכן ראיית המת הופכת את המבט לבלתי ראוי לשירות בארמון.
אך האם אין די בכך שהכהן יימנע מראיית המוות למען עצמו? המשל לוקח אותנו צעד אחד הלאה ומציג את רכיב ה"פלטרין" (הארמון). המלך במשל מסביר לטבח כי איסור ראיית המת נועד "שלא תטמא את פלטרין שלי". המשל חושף כאן נדבך שהיה נעלם מן העין בנמשל: הכהן אינו עומד בפני עצמו, אלא הוא חלק בלתי נפרד מהאדריכלות המקודשת של המקדש. הבאת מראה המוות אל תוך המקדש דרך עיניו של הכהן היא חילול אסתטי של מרחב המלכות. הארמון הוא המקום שבו המוות אינו דורך, והכהן הוא השומר המוצב בפתח כדי להבטיח שהאטמוספירה של החיים תישמר בטהרתה.
לאור הבנה זו, ניתן להעריך מחדש את בחירתו המפתיעה של הדרשן ב"טבח" כדמות המייצגת את הכהן. הטבח הוא האיש העוסק בפירוק החומר, בדם ובבשר – דמות שעלולה להיחשב ל"גסה" או רגילה למראות קשים. דווקא כאן מדגיש המדרש שקרבה למלך דורשת משמעת חושית גבוהה יותר מאשר ריחוק גרידא. הכהן, כמו הטבח, עוסק ב"שולחן גבוה", ודווקא בגלל עיסוקו בחומר הוא זקוק לאזהרה הכפולה – "אמור ואמרת" – כדי לזכור שגם ברגעי השחיטה והקרבן, מבטו חייב להישאר נעול על פני המלך ולא על החידלון האנושי.
לסיום, עלינו לעמוד על העיקרון המכונן של דרשנות זו: המשל אינו כלי להמחשה פדגוגית בלבד, אלא "מפתח הצלה" למושג שבלעדיו היה נותר יבש וטכני. המשל מאפשר לדרשן להפוך את הכהונה מסטטוס משפטי לחוויה חושית מלוכתית. בעוד שהפסוק עוסק ב"איסור", המשל עוסק ב"ראייה". חשיבותו של המשל טמונה ביכולתו להסביר שה"טומאה" אינה פגם מוסרי בכהן, אלא פגם אסתטי בפלטרין של הקדוש ברוך הוא. המשל הוא זה שיוצק תוכן למילים "כהנים בני אהרון" והופך אותן למדריך מעשי לשמירה על טוהר המבט המלוכתי. בלעדי דמות הטבח ועיניו הנשואות למלך, היה המפגש בין הכהן למת נותר כהתנגשות בין אדם לחוק; בזכות המשל, הוא הופך להכרח קיומי של מי שבחר לחיות במרחב שבו החיים מנצחים כל חידלון.
