ליאורה מינקה יו"ר 'אמונה'- תנועת האשה הדתית לאומיתהמונחים קודש, קדוש וקדושה על הטיותיהם שגורים במקרא ומופיעים בו 488 פעם, בהקשרים שונים. למרות השימוש הרב בביטויים הללו, אין התורה מספקת לנו הגדרה ברורה – מה זו, ככלות הכל, קדושה? איך בדיוק אפשר להפוך ל"מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ" (שמות י"ט ו')? כיצד מיישמים את הציווי המופיע גם בראשית הפרשה – "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ" – וגם בחתימתה: "וִהְיִיתֶם לִי קְדֹשִׁים"? איך הופכים בני אדם לקדושים? האם זו בכלל מצווה דתית, שיש למנותה ככל מצווה אחרת בין התרי"ג, או שמא רק ציווי מוסרי, בבחינת עצה טובה? ושאלת השאלות: כיצד בכלל ניתן לייחס תכונה א-לוהית ("כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי"), לבני אדם?
חז"ל עצמם התלבטו באשר להגדרת המושג. במדרש ספרא (קנ"א, ב'), נעשה נסיון לצמצם את משמעות המונח: "קדושים תהיו, פרושים תהיו", לאמור: מובדלים ומרוחקים. אין ספק כי פרשנות זו מבוססת על העובדה, שהקב"ה (אכן: הקדוש ברוך הוא) מובדל מכל גשמיות, פרוש מכל הוויה אנושית, מכל מושג ורעיון שניתן לתפוס בכלי השכל האנושיים ("מִי כָמֹכָה בָּאֵלִם ה', מִי כָּמֹכָה נֶאְדָּר בַּקֹּדֶשׁ, נוֹרָא תְהִלֹּת עֹשֵׂה פֶלֶא", שרו בני ישראל למראה נס בקיעת ים סוף).
ועדיין עומדת השאלה: ממה עלינו לפרוש? פרושים ממה?
רש"י בפשטנותו הגאונית אומר: "הוו פרושים מן העריות ומן העבירה, שכל מקום שאתה מוצא גדר ערווה, אתה מוצא קדושה"; כלומר, מדובר במצווה דתית גרידא. די שתהיו פרושים מן העריות ומן העבירה – והנכם עם קדוש. פרשנית המקרא וכלת פרס ישראל, פרופ' נחמה ליבוביץ, רואה בדבריו של רש"י צמצום של הוראת התורה, המתקשרת לתחום אחד בלבד: פרישה מן הערווה. "ואם אין הקדושה נשלטת בו – אין קדושה בחיי אדם". היא נוטה לקבל דווקא את פירוש הרמב"ן שרואה כאן מצווה כוללת – גם דתית וגם מוסרית, וטוען שהקדושה צריכה לחול על כל מעשי אדם. הקדושה, לדבריו הרמב"ן, היא סוג נעלה של התנהגות מוסרית, ברמות שמעבר לחוק הפורמאלי; התנהגות שאדם מאמץ לעצמו מתוך רצונו הטוב, למרות שיכול היה לנהוג אחרת.
פרופ' נחמה ליבוביץ נהגה לעתים מזומנות להבהיר ולהמחיש את עמדתה בעזרת תיאורים מחיי היומיום. פעם שמעתי מפיה סיפור על תור ארוך, שהשתרך בפתחו של בית דואר. בחוץ ירד גשם זלעפות והקור הירושלמי הקפיא את העצמות, ובדיוק בשעת הנעילה של הסניף, הגיע תורו של קשיש שניצב ממש מול הדלפק. כל שהספיק לראות הוא איך שהפקיד סוגר את האשנב מול פרצופו. לא עזרו מחאותיהם של הלקוחות, אשר ניסו לשכנע את פקיד הדואר להעניק שרות רק לקשיש, שניכר כי עשה מאמץ מיוחד להגיע לסניף ביום כל-כך סוער. איש השרות הציבורי אטם אוזניו משמוע. הוא עובד בדיוק על-פי הספר והשעון. זאת הדוגמה לנבל ברשות התורה, סיכמה ליבוביץ, והוסיפה כי לאלה מכוון הפסוק: "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ".
את הביטוי הזה – "נבל ברשות התורה" – טבע הרמב"ן בהסבירו כי יש מקרים שבהם אמנם נוהג אדם על פי הדין היבש, ועל אף זאת הוא בגדר נבל גמור. חיי קדושה הם, להשקפתו, חיים של הינזרות ממעשים שליליים, אף שהדין הפורמאלי אינו חל עליהם: גסות רוח, חיי מותרות ראוותניים והתנהגויות פסולות נוספות, שמבחינת ההלכה הפורמאלית אינם אסורים. "בא הכתוב אחר שפירט האיסורים… וציווה שנהיה פרושים מן המותרות".
גם הרב דוד צבי הופמן, מגדולי הוגי יהדות גרמניה במאה ה-19, רואה בציווי זה צו מוסרי: "המושג קדושה, הוראתו המדרגה העליונה של שלימות מוסרית השואפת אך לטוב, ומתעבת את הרע".
את תמצית חיי הקדושה היטיב לנסח הרב שלמה זלמן שרגאי, האיש אשר חרט על דגלה של תנועת בני עקיבא את העיקרון של "קדש חייך בתורה וטהרם בעבודה" – עבודה תרתי משמע: הן עבודת ה' בקדושה, והן עבודת היהודי המוציא בטהרה את לחמו מן הארץ.
אנו ב'אמונה', תנועת נשים ציונית דתית על-פי מהותה, אכן משוכנעות כי תורה ועבודה חד הם. לא תיתכן תורה שאין לצידה מלאכה לשם פרנסה וקיום (וכבר הרמב"ם הזהיר לפני 800 שנה שמי שיטיל פרנסתו על הבריות, סופו שיהא מלסטם את הבריות), כשם שלא תיתכן עבודה ללא תורה. שני ערכים אלה באו לידי ביטוי מרטיט במילותיו האחרונות של הרב משה צבי נריה זצ"ל, אבי ישיבות בני עקיבא ברוח תורה ועבודה, שביטא בהיותו על ערש דווי, את תמצית השקפת עולמו: "קדושה אני מבקש!". קדושה, על-פי התפיסה היסודית והערכית של תנועת האישה הדתית-לאומית, במובן של שילוב מצוות התורה עם ציוויי המוסר. אלה ואלה דברי אלוקים חיים.
(קדושים תשעד)
