וינרוט אבי (פרופ', עו"ד)לכהן אסור להיטמא למת. הכתוב אומר (ויקרא כ"א, א') "ויאמר ה' אל משה אמוֹר אל הכוהנים בני אהרן, ואמרת אליהם לנפש לא יטמא בעמיו".
למה נועדה הכפילות "אמור" ושוב "ואמרת"? רש"י משיב: "להזהיר גדולים על הקטנים". טהרה מתחילה כבר בילדות ואסור לגדולים לטמא את הקטנים.
"אל הכוהנים בני אהרן". שואלים חז"ל (זוהר חלק ג' דף פ"ח עמ' א') "מה הטעם כתב כאן בני אהרן? וכי לא ידענו שהם בני אהרן?". ומשיבים, אהרן היה משתדל להרבות שלום בעולם, ומשום כך, העלה אותו הקב"ה והכניסו לפמליה של מעלה".
הכתוב נותר מוקשה. האם התכונות של אהרן גורמות לאיסור טומאה? ומדוע נקבע האיסור להכשיל אדם אחר בדברי איסור דווקא לגבי טומאת מת וביחס לקטנים?
לחתם סופר מהלך סדור בעניין.
במסכת אבות (פרק א' משנה י"ב) שנינו "הלל אומר הווי מתלמידיו של אהרן. אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה". אהרן לא הקל בשום דין. הוא לא קרב תורה לאנשים, אלא קרב אנשים לתורה. במסכת אבות דרבי נתן (פרק י"ב) מבואר, כי "כשהיה אהרן מהלך בדרך פגע באדם רשע – ונתן לו שלום. למחר ביקש אותו האיש לעבור עבירה אמר: אוי לי, איך אשא עיני אחר כך ואראה את אהרן? בושתי הימנו שנתן לי שלום. ונמצא אותו האיש מונע עצמו מן העבירה". הווי אומר, אהרן קרב לתורה בכך שעמד איתן על עקרונותיו, אלא שעל אף ש"תורת אמת היתה בפיהו" הוא לא נמנע מלפגוש אדם רשע ולתת לו שלום לבבי.
יש חובה לקָרֵב ואף תלמיד שסרח – לא ממהרים לזרוק. חז"ל אמרו בסנהדרין דף ק"ז עמ' ב' "לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת. לא כאלישע שדחפו לגחזי בשתי ידים". הסיבה שמחייבת להימנע מסילוק תלמיד סורר היא, אולי יחזור למוטב. אם זו רק נפילה, צריך לעזור לנופל לקום, כדי שיחזור ללכת בתלם – לֵבַל יתייאש ויסור מן הדרך. אבל, אם אין זו נפילה אלא מעשה שיטתי, הרי שהשארת תלמיד זה בבית המדרש מסוכנת. תפוח רקוב עלול להרקיב את הערמה כולה.
ומה הדין כשיש ספק? על כך משיב החתם סופר, כי כשיש ספק אין ספק. הסכנה של הרבים דוחה את האינטרס של היחיד. אכן, צריך לתת ליחיד סיכוי. אבל, אסור להעמיד רבים בסיכון.
על כן, אם המעשה רע והאדם טוב, כי המעשה לא משקף אותו ואת פנימיותו, הרי שיש לקָרֵב, והקרוּב יביא לשינוי. אבל, אם זו נפילה שיטתית, נראה שהאדם רע מהיסוד וחזותו הטובה מתעתעת. במקרה זה נמוך הסיכוי שהוא ישוב מדרכו. יש להרחיקו כי הוא מהווה מכשול וסיכון לרבים.
הכהנים היו המחנכים של עם ישראל. תורה באה מפיהם. היה עליהם להקפיד על טהרה מוחלטת. פרשה זו רומזת על דיני החינוך האמורים:
"להזהיר גדולים על קטנים" – מחנך צריך להנהיג את הקטנים בדרכי יושר, טהרה ואמת, שהרי כל סטיה קטנה בשתיל הרך, תביא לעקמימות קשה בעץ הבוגר. היתה עליהם חובה לקָרֵב ולזכור כי הם בני אהרן, שהיה אוהב שלום. בחינוך יש לתת ליחיד סיכוי לקום גם אם נפל. אבל, אין לקרֶב את היחיד כשמתעורר חשש כי יתקלקלו אחרים בגינו.
"לנפש אחת" – בשביל נפש אחת שייתכן שתצא מטומאתה ע"י הקרוּב הזה; "לא יטמא בעמיו" – "לא יניח הוודאי שהם הרבים, שעושים מעשה עמו.
הנה כי כן, צריך ללכת בדרכו של אהרן. לקרב ולא לדחות. לתת הזדמנות ולא לזרוק. אבל, עם כל הכאב והצער – אם זה חלילה איש רקוב ומתעתע, הרי שהוא מסוכן. בחינוך טהור אין לתת סיכוי ליחיד כשיש בדבר סיכון לרבים.
