וקראתם דרור

הסמיכות שבין יום העצמאות לפרשת בהר שלאחריה ניתנת להתפרש בפנים הרבה. לפני 250 שנה, הוקראה הכרזת העצמאות של ארצות הברית במעמד חגיגי בחזית "אולם העצמאות" בפילדלפיה. בסיומה הושמע בפעם הראשונה קול צלצולו של פעמון ענק, "פעמון החירות" (דגם מוקטן שלו מצוי בגן פעמון הדרור בירושלים), שקיבל את שמו בזכות המלים שנחרתו על דופנו מתוך פרשת השבוע: "וקראתם דרור בארץ לכל יושביה".
התבוננות על מציאות ימינו, מלמדת שעדיין רחוקים אנו מאותו חזון של קריאת דרור בארץ לכל יושביה. חלק מיושבי הארץ משועבדים מאונס למעבידיהם, הרודים בהם ואינם מעניקים להם תנאי מחיה ועבודה מינימאליים, וחלק אחר משועבד, מרצון, לדרישות החברה המודרנית שמאופיינת לעתים בדחף לאו בר כיבוש לרכושנות, תחרותיות והישגיות.
פרשת בהר קוראת לנו ליטול פסק זמן מהמרוץ המטורף, ולעצור קמעא את שטף החיים. שנת השמיטה ושנת היובל, כמו השבת, מבקשים להחזיר את האדם, ובעיקר את תודעתו, לפרופורציות הנכונות.
הקורא את הפרשה יגלה על נקלה את ה"משפחתיות" השופעת בה. היא פונה לא רק לאדם הבודד, לאיש העסקים שזקוק למנוחה, לחקלאי ולפועל המשוועים להפוגה מעמל יומם, אלא ל"משפחה" כולה, וזו – משפחה ברוכת ילדים היא: "לך, ולעבדך, ולאמתך, ולשכירך, ולתושבך, הגרים עמך, ולבהמתך, ולחיה אשר בארצך".
כך, בשנת השמיטה, וכך בשנת היובל: "וקראתם דרור בארץ לכל יושביה ("כל", לרבות כל, גם הגרים והזרים, התושבים ומהגרי העבודה)", "ואיש אל משפחתו תשובו".
המשך הפרשה, מדבר ב"עמיתך" וב"אחיך", הגם שאלה עשויים להיות אנשים שמעולם לא ראית אותם קודם לכן.
הרעיון שעולה מכל אלה ברור שבעתיים לאדם המודרני. בדור שמקדש את הפרטיות, ומעצים עד למעלה ראש את זכויות הפרט, פונה התורה ומצווה: אל תצטמצם בדל"ת האמות שלך, אל תסתפק במילוי האינטרסים האישיים שלך. תן עיניך ולבך לא רק לזכויות הפרט, אלא גם – ואולי בעיקר – לחובותיו: תן דעתך גם "לשכירך ולתושבך הגרים עמך". לא תרדה בו בפרך, לא ימכרו ממכרת עבד. "וחי אחיך עמך".
שני גורמים נוספים, נועדו להשיב את האדם למורשתו ולמשפחתו. "ושבתם איש אל אחוזתו, ואיש אל משפחתו תשובו… בשנת היובל הזאת תשובו איש אל אחוזתו".
על דרך הדרש, היה מי שהסביר זאת בכך, שכאשר אדם יורד מנכסיו, מתרחקים קרוביו ממנו, אך כאשר "ושבתם איש אל אחוזתו", כשהוא חוזר ונהיה עשיר, קרוביו חוזרים ומבקשים את קרבתו. אכן, קריאה זו יש להבין לא רק במשמעותה המשפטית, הטכנית-פורמאלית, של שיבת האדם לנחלת אבותיו והחזרת השדות לבעליהן המקוריים בשנת היובל. יש לראותה גם כקריאה גדולה לתשובה: שיבת האדם ל"אחוזתו", למורשת שהוא נושא עמו על גבו, למנהגים ולמסורות שהביא עמו מבית אבי-אבא. כל אדם מהווה חוליה בשרשרת הדורות. עליו לשאת בגאון את מורשתו ולהוסיף לשלשלת חוליה שלו ומשלו.
לצד זה, מצווה אותנו תורה: "ואיש אל משפחתו תשובו". הרב יהודה עמיטל, ראש ישיבת הר עציון, סיפר פעם על שיחה שהייתה לו עם מנהלי בתי האבות היהודיים הגדולים בארצות הברית. "יש אנשים", סיפר המנהל, "שבאים לבקר את הוריהם פעמיים ביום. אחרים, עסוקים קצת יותר, באים לפחות בסופי שבוע. ויש כאלה שאין להם זמן לבוא כלל, אבל לפחות מדי חודש הם שולחים המחאה, ובאותו רגע נזכרים בהוריהם שבבית האבות. אבל הגרועים ביותר הם אלה שמשלמים באמצעות הוראת קבע. התשלום מגיע, אך הקשר שלהם עם ההורים הולך ומיטשטש, נעלם ונמוג. הרי יש להם הוראת קבע…".
בלהט החיים המודרניים, שוכח האדם לעתים את משפחתו הקרובה. הקריירה, העבודה, מרוץ החיים המטורף, והטכנולוגיה המודרנית מנתקים אותו לעתים מן האנשים הקרובים אליו ביותר.
פרשת השבוע קוראת לנו בקול צלול וברור: "ואיש אל משפחתו תשובו". נתקו את המכשיר הסלולארי, שובו לביתכם, למשפחתכם וחדשו עמם את הקשר. הישיר, האנושי, הרגשי, היומיומי. לא באמצעות "חברים" בפייסבוק או הוראת קבע, לא באמצעות הודעת דוא"ל או ווטסאפ, אלא פנים אל פנים, באמצעות העין, הפה ובעיקר הלב.
(בהר תשעט)