ספוקויני יעקבסמיכות תמוהה בפרשתנו בין קודש הקודשים ובין המקלל: "וְהָיְתָה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו וַאֲכָלֻהוּ בְּמָקוֹם קָדֹשׁ כִּי קֹדֶשׁ קׇדָשִׁים הוּא לוֹ מֵאִשֵּׁי ה' חׇק עוֹלָם. וַיֵּצֵא בֶּן אִשָּׁה יִשְׂרְאֵלִית… וַיִּקֹּב בֶּן הָאִשָּׁה הַיִּשְׂרְאֵלִית אֶת הַשֵּׁם וַיְקַלֵּל" [כד, ט-יא].
מסביר רבי יצחק קארו [הדוד של] כי הכתוב יצר פה הנגדה קיצונית בין הטהור "מי שמשמש לה' הוא גדול מאוד בעיני אלוקים ואדם", וגם הקורבן "ראוי שלא יהיה בו מום ושאר פסולים שיש בו". ואח"כ דיבר הכתוב על מנורת המאור, שהיא שיקוף נשמת האדם, "שהמנורה רומזת להארת נפשנו", ואח"כ סידור לחם הפנים, שהוא משל לשלמות הגוף, "שנותן מזון לכל בריותיו". אח"כ "בא המקלל ואמר: כל זה איננו כלום. לא מקריב, לא קורבן ולא מציאות הא-ל: ולזה "בירך" את השי"ת לאמור: לית דין ולית דיין" [אצל נחמה ליבוביץ', 'עיונים']. הכתוב מסביר לנו באמצעות סמיכות הפסוקים: ראו את שני הקצוות ותדעו מה לבחור. עם ישראל בחר בה' ובתורתו ונודע גם כ'עם הספר'.
השבוע לפני 93 שנים התנכלו ליהודים דווקא בגלל זה. הכוונה לשריפת ספרים המונית, שאירעה, אוי לאותה בושה, דווקא ברחבת הספרייה הלאומית של ברלין. היוזמה הייתה של שר התעמולה, יוזף גבלס, והביצוע של אגודת הסטודנטים הגרמנית. גבלס הוביל פרסום – רשימה של 71 סופרים מתחום הסיפורת, אותם כינה "אויבי הרוח הגרמנית". אליהם צורפו סופרים, רובם יהודים, מתחומים נוספים: היסטוריה, דת ואומנות, שנתפסו כליברליים מדי. את 'הרשימה השחורה' הכין וולפגנג הרמן, אחד מחברי אגודת הספרנים בגרמניה. הרשימה הופצה בעיתונים וביתר כלי התקשורת.
עד מאי 1933 הגיע מספר הסופרים המוחרמים ל-311. ההתלהמות לא ידעה גבולות, והשיא הגיע ביום רביעי, י"ד באייר תרצ"ג [10.5.1933], כאשר תהלוכה המונית וקולנית של סטודנטים נאצים, הובילה משאיות עמוסות בספרים, דרך השדרה הראשית לרחבת הספרייה הלאומית בברלין. לקול מצהלות ההמון הורדו ארגזי הספרים, שנשדדו מספריות שונות, למרכז הכיכר. הרחבה הוארה בזרקורים, ולקול קריאות קצובות הורד ארגז אחר ארגז. כשנוצרה ערימה מספיק גבוהה, כ-20,000 ספרים, העלו אותה באש. גבלס הצטרף להמונים והכריז ברמקול על 'ניצחון' המהפכה הגרמנית ועל סוף 'עידן האינטלקטואליזם היהודי'.
הטקס המחפיר בו נפרדו הנאצים מהתרבות הכללית, התאים לאמרה שנכתבה במחזה הגרמני "שלאגטר" (1933) של המחזאי הנאצי הנס יוסט: "כאשר אני שומע את המילה 'תרבות', אני משחרר את הנצרה של הבראונינג [האקדח] שלי!" וכל כך למה, כי 'תרבות' מזוהה עם יהודים…
השריפה בברלין לא הייתה שריפה בודדת. עשרות רבות של שריפות ספרים הובערו בכל רחבי גרמניה. בתגובה, הוקמה 'ספריית החירות' בפריז. בספרייה זו כונסו כל אותם ספרים שנשרפו בכיכר הספרייה בברלין. בעת כיבוש פולין, בספטמבר 1939, הכריזו הנאצים על החרמת כלל הספריות בפולין. חלק מהספרים נשרפו וחלק נלקחו בידי אלפרד רוזנברג, האידיאולוג הראשי של המפלגה הנאצית ואנשיו. הם השתמשו בספרים כביכול, 'לחקר השאלה היהודית'.
לאחר איחוד גרמניה, החליטה עיריית ברלין להנציח את האירוע בדרך חינוכית. במכרז זכה האומן הישראלי מיכה אולמן, שהקים [1995] באותו המקום ספרייה תת-קרקעית ריקה בצורת קובייה. אורך הצלע שלה 5 מטרים, והיא מצופה בחלון זכוכית. מבעד לחלון ניתן לצפות במדפים ריקים, בעלי תכולה של 20,000 ספרים. ליד האנדרטה מוצבים שני לוחות ברונזה, ועליהם נכתב בין היתר: "הייתה זו רק הקדמה. במקום שבו שורפים ספרים, ישרפו בסוף גם בני אדם. היינריך היינה, 1820". אח"כ מופיע תיאור השריפה ב-1933.
הייתי שם לפני כמה שנים, ושמחתי לראות שהמקום מוצף במבקרים המביטים מטה לספרייה הריקה. חשבתי לעצמי: השורפים באו לקלל, אך בכך רק הנציחו את ההבדל העצום בין 'עם הספר' ובין הרוצחים הנאצים. כמה אני גאה להשתייך לעם הכותבים ולא לשורפים.
Yaakovspok1@gmail.com.
