הרב בני פרל (ראש הישיבה לאמנויות ולמדעים בר אילן בתל אביב, וראש המסלול לתואר ראשון באמנות לגברים במכללת אמונה)חז"ל מייחסים את חורבן בית שני למה שכה נפוץ היום – לשנאה: "אבל מקדש שני, שהיו עוסקין בתורה ובמצות וגמילות חסדים, מפני מה חרב? מפני שהיתה בו שנאת חנם" [בבלי יומא]. אולם, בתוספתא הניסוח שונה, כך לשונה: "מפני שאוהבין את הממון ושונאין איש את רעהו".
לפי התוספתא, לא מדובר בסתם שנאת חינם, אלא באהבת הממון שמביאה לידי שנאה. בתקופה שבה נכתבו דברי חז"ל, עדיין לא באו לעולם תיאוריות מרכסיסטיות הטוענות שהניכור נוצר כתוצאה מרדיפת ממון, אך חז"ל הבינו שיש לאהבת הממון יחס הפוך לאהבת הבריות.
לא תמיד שללו חז"ל את הממון. צדיקים, טוען הבבלי בחולין, חביב עליהם ממונם יותר מגופם. גם העיקרון שבו התורה חסה על ממונם של ישראל, יש לו השלכות הלכתיות. אלא שהמלצת התורה לאהוב את הממון מתכוונת לכך שתאהב את הממון של עצמך ולא של זולתך. אהבת הממון החיובית היא מעין שביעות רצון ושמחה במה שנפל בחלקך, אהבת הממון השלילית היא זו שמבקשת להשיגו בעזרת ניצול הזולת.
בתי ספר הישגיים והורים רבים נוטים לחנך את התלמידים להעדיף ולהצטיין במקצועות "מכניסים", במקצועות שיש להם עתיד כלכלי. שימת הערך הכלכלי במוקד אינה שלילית, אך בקלות עשויה להביא לחברה מנוונת ומנוכרת. היא גם הדרך לפירוק קהילות ומדינות. הדרך להתמודד עם אהבת הממון השלילית עוברת דרך המבט ההיסטורי, דרך ההבנה שאני חלק מקולקטיב, חלק מסיפור גדול. הרווחה שלי חיונית אך היא חולפת כמוני, וייתכן שיש צורך להקריב הכל למען הסיפור הגדול.
אנו מתבוננים במי שחלף מהעולם למעננו, ורואים את עצמנו כסיפור גדול שלא אנו במרכזו
לפעמים, לאחר ימי הזיכרון והעצמאות התחושה הזו עולה בנו. אנו מתבוננים במי שחלף מהעולם למעננו, ורואים את עצמנו כסיפור גדול שלא אנו במרכזו. לא הקיום האישי במרכזו, אלא הקיום שלנו כקהילה במרכזו. זו דרך לוויתור כלשהו על אהבת הממון והתגברות באהבת הבריות.
לעיתים, אנו מאשימים זה את זה בחומרנות, בנטישת ההישג הרוחני לטובת הממון. השנה הנוכחית הוכיחה לנו עד כמה רוח ההתנדבות, התרומות והנתינה עדיין מפעמות, החינוך להצטיינות במקצועות "מכניסים" הצליח. אך מסתבר שבחינוך לערכים שליליים שנלווים לבחירה במקצועות הרווחיים, הוא, ברוך ה', נכשל.
