הרב מאיר נהוראי (רב משואות יצחק, יו"ר רבני בית הלל)פרשתנו מתארת מקרים שונים בהם אדם נאלץ להימכר לעבד. התורה מגבילה את שליטתו של האדון על העבד ומציבה גבולות לשעבודו: 'וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ עִמָּךְ וְנִמְכַּר לָךְ לֹא תַעֲבֹד בּוֹ עֲבֹדַת עָבֶד' (ויקרא כה,לט). דהיינו, יש להימנע מלתת לו לעשות עבודות גנאי, שיהיה ניכר מתוכן שהוא עבד. זאת ועוד, גם כאשר האדון נוהג בכבוד מלכים כלפי עבדו, עדין דרושה הכרה מלאה, שהעבד הוא עבדו של הקב"ה: 'כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי ה' אֱלֹקיכם' . האדם הוא עבדו של הקב"ה ולא של הזולת. לכן התורה הגבילה מראש את תקופת העבדות של עבד עברי לשבע שנים. מדובר בתקופה מוגבלת ואם חלילה יבקש לעבוד יותר משבע השנים המוקצבות, ייענש ברציעת אוזנו: 'אמר הקדוש ברוך הוא: אזן ששמעה קולי על הר סיני בשעה שאמרתי: 'כי לי בני ישראל עבדים – ולא עבדים לעבדים, והלך זה וקנה אדון לעצמו – ירצע' (קדושין כב ע"ב). בשל כך נשמרת פריבילגיה מיוחדת לעבד, שאעפ"י שמבחינה חוזית מחויב הוא לתקופת עבדות מסוימת, יוכל להתפטר מרצונו במהלכה של אותה תקופה. זאת ועוד, זכות זו לא רק קיימת עבור העבד, אלא כל שכיר רשאי להתפטר מעבודתו, ובלשונו של רב, מגדולי אמוראי בבל: 'פועל יכול לחזור בו אפילו בחצי היום' (בבא קמא קטז ע"ב). זכות זו אינה מוענקת לכל פועל. מתוך סוגיה אחרת, משתמע שהלכה זו יפה כוחה דווקא לשכיר ולא כאשר האדם הוא קבלן (בבא מציעא עז ע"א). השכיר עובד לפי ימים ושעות ולכן זמנו משועבד למעסיקו. לעומתו הקבלן שמתחייב לעשות מלאכה ולכן ביכולתו להחליט על שעות עבודתו. בדרך כלל, הקבלן נדרש לסיים את מלאכתו עד תאריך מסוים, אבל בתוך מסגרת זמן זו הוא יכול לתכנן את זמנו בהתאם לרצונו. השכיר דומה יותר לעבד בכך ששיעבד את זמנו ולכן אין ביכולתו להפסיק את עבודתו לטובת עיסוקים או צרכים אחרים. התורה נתנה אפשרות לעבד או שכיר להתפטר מעבודתם אפילו באמצע היום. אך האם יידרש העובד לפצות את המעביד בגין ההפסד הכרוך מהתפטרותו באמצע עבודתו? הכל מודים שאם חזרתו של העובד מעבודתו אינה גורמת הפסד למעביד, הוא זכאי לתמורה על העבודה שעשה והמעביד אינו יכול לתבוע ממנו פיצויים. לעומת זאת, אם עלול להיגרם הפסד למעביד, יהיה זכאי להעסיק עובד חלופי על חשבון העובד שהתפטר. מגמת התורה לאפשר לאדם לשלוט על זמנו ובכך יוכל להשקיע מכוחו ואונו להיות עבד ה'. כך שעומדת לאדם הזכות להתפטר ואף יהיה פטור מתשלום פיצויים לאדונו.
תפיסה זו מסבירה היטב את הצורך לצוות את ישראל במצוות קידוש החודש מיד בצאתם ממצרים ובנוסף לכך למנות את החודשים מחודש ניסן, משלב יציאת מצרים, ולא למנותם מחודש תשרי מזמן שנברא העולם. קידוש החודש מסמל את שליטתו של האדם על הזמן. כמו כן ההעדפה של חודש ניסן אינה מקרית אלא ביסודה היא מהותית. ייחוסו של הזמן לבריאת העולם, דהיינו לטבע, מצמצם את יכולתו של האדם להיות חופשי. הטבע מגביל את צעדיו של האדם. ייחוס הזמן ליציאת מצרים מעניק לאדם את המימד ההיסטורי. בשעה שאדם מתייחס לעולם מתוך נקודת מבט זו, משתחרר הוא מעול שעבודו של הטבע. אדם אינו נטוע כעוד חפץ בעולם אלא הוא הופך להיות אדם הפועל מתוך בחירה אישית שלו ומתוך מודעות עצמית. זו חירות שנובעת ממשאלתו של האדם להיות אדון לעצמו. לא להיות מונע על ידי שיקולים או גורמים המשפיעים על האדם מבחוץ. אדם מבקש להחליט ולא להיות מופעל, הוא קיבל הוא את היכולת לשלוט בטבע. זה תמצית שירו של רבי יהודה הלוי: 'עבדי זמן עבדי עבדים הם עבד א-דני הוא לבד חפשי'. באפשרותו של אדם לנווט את דרכו אל הקב"ה ולהיות משועבד לאדונו האמתי, שכן עבדי הקב"ה אנן ולא עבדי הטבע והזמן. כיום אדם משועבד לעבודתו במשך שעות רבות מן היום ולכן האתגר להיות עבד ה' הולך ומתעצם. יש להיזהר לא להשתעבד יתר על המידה לעבודה, אלא לקבוע עתים ולמצוא את הזמן להפנות את הלב לעבודת השם.
(בהר תשעו)
