יעקב ספוקויני"וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶל בָּנָיו וַיֹּאמֶר הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם אֵת אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים" [מט' א']
בגמרא בפסחים [נו.] מובאים דברי ריש לקיש: "ביקש יעקב לגלות לבניו קץ הימין ונסתלקה ממנו שכינה. אמר (יעקב) שמא ח"ו יש במיטתי [כלומר, בזרעי] פְּסוּל [= באמונתם בה'] כאברהם, שיצא ממנו ישמעאל ואבי יצחק, שיצא ממנו עשיו? אמרו לו בניו: שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד. אמרו [הסבירו] כשם שאין בליבך אלא אחד, כך אין בליבנו אלא אחד" לאמור, אף אנחנו מאמינים בה'. כיוון שכך אמר יעקב "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" ומיד החל לברך את בניו לפני מותו. זהו המקור לאמירת קריאת שמע עם הנפטר לפני המוות.
"ילדים, אימרו שמע ישראל ונמות כיהודים" – אמרה אימם של אברהם ויקותיאל ליפקונסקי [אביאל] לפני הליכתם אל בור המוות בראדין, עירו של 'החפץ חיים'. אלה היו המילים האחרונות ששמע אברהם מאמו ברחבת בית הקברות, לשם הובלו אלפי היהודים מראדין וכפרי הסביבה אל מותם בידי הרוצחים הנאצים. ברחבה נאלצו להמתין על הברכיים. מי שהעז להרים ראש חטף מכה מְאַלָּה, או כדור בראש. שורה אחר שורה הם הובלו לבור המוות ונורו ביריות.
לפני ששולחו לבורות המוות, פונו היהודים בכוח מהגטו. הם צעדו ברגל בשמש קופחת במאי 1942 לכיכר במרכז ראדין. בכיכר נאלצו היהודים לשמוע הטפה אנטישמית של הכומר המקומי. הוא הטיח ביהודים המורעבים והתשושים כי המוות הזה מגיע להם בגלל שהיהודים הם שרצחו את ישו.
viktoria-niezhentseva-unsplash
בעודם כורעים על ברכיהם בבית הקברות, הבחין אברהם בן ה-14 מרחוק בדמותו של אחיו הגדול פינק'ה [פנחס] כשהוא הולך יחד עם קבוצה של בחורים ואתים בידם במעלה הדרך. בהבזקה של רגע, החל לזחול במהירות על ברכיו אחורנית שורה ועוד שורה עד שהגיע לקצה הרחבה. אז קם ומיהר לקראת הקבוצה של פינק'ה. בדרך, נתקל בגרמני חמוש שעצר אותו. "מה אתה עושה פה"? שאל. "אני מסגר ומחפש עבודה" ענה אברהם והגרמני עזב אותו. אברהם המשיך במהירות והצליח לחבור אל אחיו. יחד הם חזרו אל הגטו השומם. יחד ישבו ובכו על אימם ואחִיהם. לאחר שהתאוששו, לקחו את הסידור והתפילין ומיהרו ללכת לכפר הולדתם, דוגאלישוק. זה היה כפר יהודי ייחודי שעסק בחקלאות. בכפר, כך קיוו, ימצאו את אביהם. האב, גויס לפני כן לעבודה ויתכן שחזר הביתה. הנחתם התאמתה. אביהם הסתתר בכפר אצל איכר מקומי, שהיה שותפו בעבר. האבא יעץ להם איך וממי לבקש אוכל והיכן להסתתר. הוא העדיף שלא יהיו יחד מחשש, שאם יתפסו, ייהרגו כולם.
פינק'ה ואברהם רצו להצטרף לפרטיזנים. הם קיבלו את ברכת אביהם ויצאו לדרך בחשכת הלילה. לפני שהספיקו לצאת מהכפר נורו לעברם יריות. הם רצו הכי מהר שיכלו, פינק'ה בראש ואברהם בעקבותיו. לפתע נפגע פינק'ה מכדור ונפל, ואברהם המשיך לרוץ עד שמצא מחסה מאחורי מבנה הנפחייה. משם השקיף אל המקום בו נפל אחיו במטרה לחזור ולהושיט לו עזרה. לחרדתו ראה את הגרמנים מגיעים ומבצעים וידוא הריגה. כשהוא לבדו, המשיך אברהם בדרכו עד ליער בו שהו הפרטיזנים. הוא המתין שם כשבועיים עד שהגיעו והסכימו לצרפו אליהם. כשנתיים עשה בחברתם, תוך שהוא מסתיר את יהדותו ומתפלל בסתר. באמצע, עוד הספיק להגיע אל אביו במאמץ לשכנעו להצטרף. אביו סירב ואח"כ נודע לו שנורה למוות בידי גרמנים שהגיעו לחפשו בעקבות הלשנה.
כעת, כשהוא לגמרי לבד, בתום המלחמה, החליט אברהם להגשים את חלומה של אימו ולעלות ארצה. בעזרת 'עליית הנוער' עלה על אניית מעפילים והגיע לחוף הכרמל. הבריטים השתלטו על האונייה והגלו את המעפילים לקפריסין. במחנה המעצר הכיר את אשתו לעתיד, איילה. לזוג נולדו שלושה ילדים וכשבגרו, עשו יחדיו את הדרך לבית הקברות בראדין ביוזמת 'יד ושם' לצורך הסרטת עדותו המצמררת. ליד קבר האחים, עטוף בטלית ועטור בתפילין אמר אברהם: 'אמא יקרה, באתי להגיד לך שיש המשך למשפחה וכולנו יחד זכינו לחיות במדינה יהודית!"
Yaakovspok1@gmail.com
