הרב יובל שרלו (ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)יש דבר מה שאינו הוגן בהתבוננות השונה ובהערכה לא צודקת של מאמצי הגברים והנשים. עניין זה מתחיל כבר בפער בין הדרך בה מתקבלת בת השרות הלאומי בבואה הביתה לבין הדרך בה מתקבל החייל היוצא לחופשת השבת. מבת השרות הלאומי מצפים בדרך כלל שמיד עם בואה תצטרף לעבודת הבית ולהכנות לשבת, בדרך כלל לא שולחים לה חבילות, ובדרך כלל לא מרחמים עליה בשל שעות השינה המועטות שלה; לעומת זאת מתקבל הבן בכבוד מלכים, מפונק בשל הימים הקשים שעברו עליו בצבא ומיד נשלח לישון כדי להשתקם. מבחינה עובדתית פעמים רבות אין קשר בין יחס זה לבין העובדות, אולם הדבר נטוע עמוק בתפיסה כי החייל עייף ובת השרות מתפנקת.
יחס זה ממשיך פעמים רבות גם לשעת מלחמה. בחודשים האחרונים יצאו רבים לצו 8 ונשותיהן נשארו בבית עם הילדים. בין הלוחמים היו ששילמו בחייהם על נכונותם להירתם למשימות האומה, היו שנפצעו ויישאו את עקבות פציעתם כל חייהם, והיו שנחשפו למראות איומים וקשים שהם מראותיה של המלחמה. ברם, רוב מוחלט של הנשים שנותרו בבית נותר במציאות סבוכה בהרבה, בעבודה אין סופית ובטיפול בילדים, בשעות ללא שינה מדאגה ומלחץ, כשעול הקיום מוטל עליהן בעוד שבעליהן היו בידיים המטפלות (באופן יחסי) בצבא. אף על פי כן אנו מוצאים אין ספור פיצויים לחיילים ששרתו והתעלמות מוחלטת מהצורך בחופש ובהשלמת ימי הקיץ של הנשים שנותרו בבית. מובן מאליו שפער זה בהתייחסות הוא חלק ממהלך גדול יותר של התייחסות לא הוגנת ל"עקרת הבית" מול היוצא לפרנס את המשפחה בחוץ, ועוד עניינים מעין אלה.
הפגם בהתייחסות השגויה הזו הוא כפול. ראשית, מדובר בדבר מה שאינו אמת, אינו הגון, אינו צודק, ואינו מביט אל כמות המאמצים והקושי. מדובר בסטנדרט הערכה מוטעה, הבוחן עניינים לאור מדד אובייקטיבי של חשיבות לאומית (שגם על כך ניתן לערער) ואינו שם את ליבו לממד הסובייקטיבי המביט בצדק על מסכת ההשקעה והעומס הנפשי והפיזי כאחד. כנגד עוול יש להתקומם, ובעיקר כאשר הוא נובע מהתייחסות שאינה ראויה הנטועה עמוק בלב האנשים. דרך העולם הוא שנשים פמיניסטיות הן הטוענות טענה זו שהרי אין אדם רואה אלא את ענייניו שלו, אולם ההגינות מחייבת שהיא תזכה להתייחסות מכל כיוון של מתקני עולם. ברם, הבעיה היותר קשה היא ההשפעה שיש בכך על היחסים בתוך המשפחה, ועל תחושות קיפוח, חוסר שותפות וחוסר הגינות היכולות לפגוע בקדושת ברית הנישואין. קשה לבנות חיים משותפים בתחושות תסכול.
ומה לזה ולסוכות? הרמב"ם פוסק להלכה בתחילת הלכות חגיגה כי "…ושתי מצוות אלו שהן הראייה והחגיגה אין הנשים חייבות בהן. והשמחה האמורה ברגלים היא שיקריב שלמים יתר על שלמי חגיגה ואלו הם הנקראים שלמי שמחת חגיגה שנאמר וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת לפני ה' א-להיך, ונשים חייבות במצוה זו". הראב"ד מדגיש שם כי לדעתו אין אמנם הן חייבות בקורבן שלמי שמחה "… אלא בשמחה שתשמח עם בעלה שתעלה עמו והוא ישמח אותה". בין כה ובין כה אחד מעיקרי ענייניו של החג הוא הבניין המשפחתי המשותף סביב שמחת החג. חג זה נושא אפוא גם בשורה משפחתית זוגית, וגם אתגר גדול של קישור המשפחה בשמחה משותפת, שיש בה ציר זוגי בין איש ובין אשתו, וציר אנכי – בין שניהם לבין ריבונו של עולם. מול התרבות התקשורתית שמתארת את החג כ"סיוט המשפחתי" עומדת אפוא ההלכה וקובעת כי זה הזמן המהותי לחיזוק המשפחה וביצורה. קשר פנימי עמוק מתחיל בהערכה עמוקה לעשייה בה עוסקים שני הבונים את המשפחה וליחס ראוי ונכון לכל העניינים שבתוכם, ושלמות זו היא שמביאה בסופו של דבר לדבריו המופלאים של הראב"ד "שתשמח עם בעלה שתעלה עמו והוא ישמח אותה".
תשס"ז
