החולמים תמיד

קראתם פעם לעומק את המזמור "יושב בסתר עליון"? עיקר הפסוקים נלקחו ממזמור צ"א הנקרא גם 'יושב בסתר' – המכונה ביהדות שיר של פגעים (שבועות ט"ו). דהיינו, מציל ושומר מפני מזיקים ופגעים שונים. מסיבה זאת נהוג לאומרו בזמנים שונים; קריאת שמע שעל המיטה, תפילת ערבית של מוצאי שבת, בשעת הלוויה ועוד. תוך מסע הלוויה ותוך כדי אמירת שיר הפגעים, אני שואל את עצמי- איפה פה השמירה מפגעים? הרי כל הלוויה הזאת מתרחשת בגלל שלא הייתה שמירה מן המזיקים ומן המפגעים. זהו פרדוקס גדול.

מה שאולי יעזור לנו לספק תשובה לשאלתנו היא שאלה נוספת, לגבי שונותו של חומש בראשית מיתר החומשים. ספר זה משופע בחולמים. כמעט כל אישי חומש בראשית חולמים. מה כל כך מיוחד בספר הזה שהפך הוא לספר החלומות?

כהרגלנו נטייל בתרבות האתיופית ונחזור לענות על שתי השאלות הללו.

שאלתי פעם את הרב הראשי של יהודי אתיופיה הרב הדנה יוסף, מדוע החליטו להמשיך לקיים את חג הסיגד לאחר העלייה? שכן, אחת המשמעויות של חג הסיגד הוא חג הכיסופים, הערגה והגעגועים לירוסלם, והרי אנחנו כבר פה. "בתחילת העלייה לישראל", הוא אמר לי, "היה דיון מעמיק האם יש עניין להמשיך לחגוג את חג הסיגד לאחר העלייה לירושלים. חלק אכן טענו שאין צורך לקיים את החג וחלק אחר, הרוב, צדדו בעמדה שיש להמשיך לקיים את חג הסיגד. הטעם הוא המפגש בין הפנטזיה למציאות, בין החלום הגדול שציפו לו לבין המציאות המורכבת שהם פגשו ושעדיין לא הגענו וראינו את בית המקדש". שאלתי את שושנה בן דור, שהשיבה שעיקרו של החג הוא חידוש הברית של עם ישראל עם הקב"ה להמשיך להישאר נאמנים לקב"ה, לשמור מצוותיו חוקיו ומשפטיו חרף הקושי שהיו נתונים בו בגלות. שתי התשובות נוגעות בשורש קיום האמונה היהודית כפי שהיא משתקפת אצל יהודי אתיופיה.

שיר בשם "בקשה" מתאר את משמעות היהדות בעולם האתיופי: "ביקשתי גבורה והאלוקים נתן לי קשיים. ביקשתי חוכמה והאלוקים זימן לי בעיות להן אמצא פתרון. ביקשתי עושר, והאלוקים נתן לי יכולת לעבוד וליצור. ביקשתי אומץ ובאו עלי סכנות עליהן יש לגבור. ביקשתי אהבה והאלוקים נתן לי הזדמנויות, בהן אוכל לתת… לא קיבלתי את שביקשתי. האלוקים העניק לי כל מה שבאמת נצרך לי". שיר פרדוקסאלי זה מתאר בצורה יפה את הפער בין השאיפה להגשים את חלומותינו לבין הקושי לממש זאת. בין מצבנו הנוכחי לבין מה שאנו חולמים להיות יום אחד. מציאות זאת עלולה להוביל את האדם להפסיק לחלום. המחשבה האתיופית מבקשת מהאדם להמשיך לחלום. האמונה אינה מבטיחה לנו פתרון לכל הבעיות. יש בעיות וימשיכו להיות, ואף אסונות כבדים בלי כל קשר לאמונה. מטרת המצוות במקרה הזה בין היתר היא גם למנוע את האסונות, אבל בעיקר לעצור את הייאוש ולהתמלא בתקווה.

אדם רואה מולו את חורבן הבית, אסונות כבדים, את הפגרים הפזורים בכל עבר, ואומר לנו הנביא בשעה קשה זאת: "בלע המות לנצח ומחה  ד' דמעה מעל כל פנים וחרפת עמו יסיר מעל כל הארץ כי ד' דבר". כעת מובן מה פשר אמירת מזמור צ"א הנקרא גם 'יושב בסתר'. מזמור זה לא מבטיח חוף מבטחים מאסונות, הוא מאפשר בשעה של אסונות חוף מבטחים מייאוש. זה מה שהחזיק את יהודי אתיופיה במשך אלפי שנים של גלות. זהו סוד גדול שהביאו איתם יהודי אתיופיה – את ספר בראשית-ספר החלומות. זהו הסוד הגדול של המין האנושי משחר ההיסטוריה. לחלום. היהדות משמרת זאת על ידי התורה וקיום המצוות.

במקום שיהודי אתיופיה ידביקו את החברה המערבית בסוד החלום, לצערי חלקים רבים מאיתנו איבדו את התקווה ונדבקו במחלת הייאוש. כפי שזה עולה מדברי מר דוד מהרט: "באתיופיה, צבע העור שלנו לא היה נושא כלל, כי נראינו כמו כל האתיופים וודאי שהוא לא הגדיר את זהותנו. והנה לפני 35 שנים כאשר נוצרה הזדמנות יצאנו למסע רגלי ואף שהיה מלא קורבנות זכינו לממש את החלום שלנו, וסוף סוף מימשנו את שאיפותינו לשוב לארץ ציון. הגענו לכאן כחושים  ואבלים.  אבל בליבנו הרבה יהדות, ציונות, גאווה וגבורה. ציפינו לקבלת פנים אוהדת ומקבלת כראוי לאחים גיבורים ששרדו גלות של אלפי שנים, שעשו מסע הרואי כדי לפגוש את אחיהם ולחיות איתם. אבל כבר בהתחלה הטילו ספק ביהדות שלנו, דרשו  מאיתנו לעבור גיור לחומרה, מכל אחד מאיתנו, ואף מהמנהגים הרוחניים, להפשיל את מכנסיהם כדי שיקיזו את דמם. במעמד זה ניפצו לנו מרכיב זהות חשוב ששמרנו עליו אלפי שנים".

אבל אחרי הכל, חשוב להמשיך לאהוב ולחלום בכל מצב.

(ויצא תשפ"ב)