הרב ד"ר שלום שרון (ראש הקתדרה הבין לאומית לחקר יהדות אתיופיה, הקריה האקדמית אונו)בשנים האחרונות עלתה המודעות לקיום חג הסיגד, אולם לצד הבשורה החיובית שבדבר, ישנו חיסרון הבולט לעין והוא היעדר סממנים דתיים מובהקים המאפיינים את החג. רבים מאלו שמקיימים כיום את אורחות החג אינם מודעים למשמעות העמוקה והיהודית שלו, ולכך שמסריו נוגעים לכלל החברה היהודית והישראלית, ולא רק לקהילה האתיופית.
מדוע קיימת תחושה שיש ניסיון לא מודע לייתם את חג הסיגד ממשמעותו הרוחנית והדתית? אירוע שהתרחש בבית אבלים לפני מספר שנים יכול לספק כיוון אפשרי לתשובה. רב שמוצאו ממרוקו לבוש בלבוש ליטאי חסידי, דרש דרשה בנושא הדלקת נרות שבת. הרב עמד על הכלל ההלכתי – 'כל המצוות מברך עליהם עובר לעשייתן' ולכן גם בהדלקת נרות שבת קודם כל מברכים ואחר כן מדליקים, ולא ההפך. ואז, אחת היושבות מרימה את ידה בדחילו ורחימו כאילו היא באה להתוודות. היא הזכירה את מנהג אמה במרוקו להדליק נרות שבת ולאחר מכן לעצום את העיניים ולברך. אותו רב השיב לה בברוטליות ובאופן חד-משמעי: "מה שאמא שלך נהגה מקורו במנהג טעות, לכן עלייך להפסיק מיד מנהג זה, ולנהוג כפי השולחן-ערוך וכפי שפוסק הרב עובדיה יוסף, לברך ואחר כך להדליק". לא יכולתי לשתוק על תשובה כזאת, פניתי אל האישה ואמרתי לה שהיא יכולה להמשיך לנהוג כפי שאמה נהגה משום שיש בעניין זה מסורות שונות. אותו רב התנפל עלי, ופסל את מה שאמרתי בהינף יד בטענה שאיני מבין כלום וחולק על הרב עובדיה יוסף! השבתי לו שאני, הקטן, לא חולק, אבל גדול חכמי מרוקו, הרב משאש, חלק עליו. במקרה אחר ופשוט יותר, כשנשאל הרב אויירבך אם מותר לעשות סלט ביצים בשבת הוא השיב שסבתו הייתה נוהגת לעשות סלט ביצים בשבת ולכן מותר.
הסיפור הזה מביא לטעון לשורש הבעיה שבמפגש בין המסורת היהודית האתיופית לממסד הרבני, ובמיוחד האשכנזי, בישראל. כאשר מדובר במנהג של הרעבעצן פיינשטיין והרעבעצן אויירבך זה מנהג שיסודו מהרריי קודש וכאשר מדובר במנהג של סבתא עזיזה ממרוקו – זה פולקלור. כשמדובר בסבתא למלם מאתיופיה – היא כבר לא מספיק יהודייה ולכן היה צורך לשלוח אותה לגיור לחומרא. גישה כזו המוחקת את העבר וקובעת סטנדרטים הלכתיים חדשים היא סוג של פטרנליזם וקולוניאליזם דתי, והיא במידה רבה תחלחל לצערי לקהילה האתיופית, כמו שהיא חלחלה לעדות המזרח בשנות החמישים.
המפגש בין יהודים ישראלים ובין יהודים יוצאי אתיופיה איננו רק מפגש בין מהגרים חדשים למהגרים ותיקים, בין שחורים ללבנים, אלא גם מפגש בין שני דגמים קוטביים של יהדות מקראית מול יהדות חז"לית. שתי היהדויות הללו מתלכדות ומתנגשות במרחב אחד משותף – מדינת ישראל. שתי מסורות שונות באופן משמעותי אבל שוות במשמעות הרוחנית. אני מבקש שמתוך הערכה למסורת היהודית האתיופית, שמקורה בהר סיני, נדע לאמץ גישה של "גם" ו"גם" ומתוך כך להצליח לאזן בין התרבות האתיופית הכללית לתרבות היהודית האתיופית.
בין משמעויותיו של חג הסיגד, האמון על חידוש הברית והבעת נאמנות לירושלים, בין היתר, הוא מצליח ליצור פיוס בין אנשים, אמון הדדי, ושבירת המחיצות המפרידות בין אדם לאדם ובין כפר לכפר. יצירת עולם ללא חשדות, תחושה של אחדות וביטחון – וגם פולקלור, מוזיקה, ריקוד ואוכל. הנחת היסוד הבסיסית שלפנינו מנהג פולקלוריסטי ולא מנהג יהודי אותנטי הביאה אותנו לבצע רדוקציה של המסורת היהודית האתיופית תוך הדגשת הצדדים התרבותיים והפולקלוריסטים. בכך נראה לי שאנו עלולים להפוך את חג הסיגד עם השנים לחג האינג'רה, כפי שקרה לחג המימונה שבמידה רבה הפך מחג האמונה לחג המופלטה.
אפשר לאכול אינג'רה טעימה ולשמוע מוזיקה טובה – אבל לזכור שכל אלה הם לא הסיבה למסיבה האמיתית. אפשר לאכול נזיד עדשים ללא וויתור מוחלט על הבכורה. (תולדות תשפ)
