ספוקויני יעקבמדוע נבחרה הפטרת 'עוזי ומעוזי' להפטרת פרשת בחוקותיי? הרב יעקובסון מסביר כי יש קו משותף לנאום התוכחה שבפרשה, ולדברי הנביא ירמיהו בהפטרה. בשני המקומות, הפתיחה והסיום עוסקים בדבר טוב. הפרשה מתחילה בברכות ובייעוד לשלום לאומי, "וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ", וממשיכה בחשובה שבברכות, הבטחת קרבת השכינה: "וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי בְּתוֹכְכֶם". התוכחה שבפרשה מסתיימת בטוב, בהבטחה: "וְזָכַרְתִּי לָהֶם בְּרִית רִאשֹׁנִים אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְעֵינֵי הַגּוֹיִם לִהְיוֹת לָהֶם לֵא-לֹהִים אֲנִי ה'" [כו, מה].
גם ההפטרה פותחת בייעוד טוב. אמנם לא ייעוד לאומי פנימי, אלא מגמה חיובית אוניברסלית כללית הפותחת בהתוודות הגויים על חטא ע"ז ונכונות להכרה בה': "ה' עֻזִּי וּמָעֻזִּי וּמְנוּסִי בְּיוֹם צָרָה אֵלֶיךָ גּוֹיִם יָבֹאוּ מֵאַפְסֵי אָרֶץ וְיֹאמְרוּ אַךְ שֶׁקֶר נָחֲלוּ אֲבוֹתֵינוּ הֶבֶל וְאֵין בָּם מוֹעִיל". והיא מסיימת בטוב, בברכת רפואה מכל המחלות הכתובות בתוכחה: "רְפָאֵנִי ה' וְאֵרָפֵא הוֹשִׁיעֵנִי וְאִוָּשֵׁעָה כִּי תְהִלָּתִי אָתָּה".
לדעתו, הפיוט הנאמר בימים הנוראים אחרי הקדושה שבתפילת מוסף: "וְיֶאֱתָיוּ כֹל לְעָבְדֶךָ וִיבָרְכוּ שֵׁם כְּבוֹדֶךָ, וְיַגִּידוּ בָאִיִּים צִדְקֶךָ וְיִדְרְשׁוּךָ עַמִּים לֹא יְדָעוּךָ וִיהַלְלוּךָ כָּל אַפְסֵי אָרֶץ וגו'", מבוסס על הפטרה זו ומכוון למהפכה בימות המשיח, בהם עמי העולם יכירו בה' ובייעוד שהטיל על עם ישראל.
בימי מלחמת ששת הימים שררה אווירה של ימות המשיח. אבל בחודש שקדם לכך, הייתה אווירה אחרת לגמרי. החזית הצפונית של ישראל מול סוריה בערה כבר כמה חודשים. השיא היה ב-7 באפריל, כאשר טייסינו הפילו ביום אחד 6 מטוסי מיג סורים. קרבות האוויר התנהלו מעל הגליל והכנרת, והגיעו עד דמשק. הסורים התנכלו דרך קבע לחקלאים הישראלים בצפון. בדמשק לעגו לשליט המצרי, כאילו הוא מתחבא מאחרי גבו של האו"ם בחצי האי סיני. אך נאצר סירב להתערב.
מפנה הגיע בעקבות האשמות מצד בריה"מ כאילו ישראל מרכזת בצפון כוח רב כדי לפלוש לסוריה. הסורים דרשו מהמצרים לבוא לעזרתם. נאצר כינס את יועציו, והם מסרו לו מידע מודיעיני מרשיע על כוונות ישראל. מידע זה היה שקר גמור, אך ההחלטה נפלה.
ב-14 במאי 1967 ערך הצבא המצרי גיוס כללי והחל להעביר כוחות ממצרים לסיני. יומיים אח"כ, ב-16 במאי, הורה מפקד הצבא המצרי, עמאר, לכוחות האו"ם לפנות את עמדותיהם מסיני בתוך 48 שעות. כוחות האו"ם חצצו בין צבא ישראל לצבא מצרים, עפ"י החלטת עצרת האו"ם בנובמבר 1956, בתום 'מלחמת סיני'. ישראל נסוגה מחצי האי ומשארם-א-שייח, בתמורה להצבת כוחות האו"ם בסיני ולהתחייבויות מפורשות בדבר הבטחת חופש השיט במיצרי טיראן, בדרך לאילת.
והנה, 11 שנים אח"כ הגיעה שעת המבחן. להפתעת הדיפלומטים, האו"ם מילא אחר ההוראות בזריזות. מזכיר האו"ם, או-טאנט, הורה לכל 3,400 חיילי האו"ם לסגת מעמדותיהם מקו הגבול עם ישראל במזרח סיני.
שר החוץ אבא אבן ביטא את מרירותו האישית והלאומית ואמר לשגרירי ארה"ב, בריטניה וצרפת: "התנהגות או-טאנט מזכירה מטרייה המתקפלת ונעלמת ברגע בו מתחיל הגשם…". לאחר התקפלות האו"ם, החלה הידרדרות מהירה: יומיים אח"כ דרשו המצרים מהאו"ם לסגת גם מעזה ומשארם-א-שייח, והאו"ם ציית. הברית הצבאית בין מצרים וסוריה הפכה עכשיו למאיימת יותר. מדינות ערביות נוספות גייסו כוחות לטובת המערכה נגד ישראל.
המצרים לא הסתפקו בפינוי כוח האו"ם מסיני, והמשיכו בפעילות מלחמתית. הם סגרו שוב את מיצרי טיראן. עכשיו פעלה הדיפלומטיה הישראלית בקדחתנות כדי שמדינות המערב יפתחו בכוח את מיצרי טיראן, כפי שהבטיחו לפני כעשור.
למרבה האכזבה, במקום ללחוץ על המצרים, לחץ העולם על ישראל לבל תתקוף. הנשיא האמריקאי ג'ונסון רתח כשאבא אבן ביקש תשובה מהירה: "אינני אוהב שמדברים איתי עם אקדח הצמוד לרקה". העולם עדיין לא הגיע לשלב של "וְיַגִּידוּ בָאִיִּים צִדְקֶךָ". ישראל יצאה להתקפה לבדה וניצחה בעוז ומעוז לְעֵינֵי הַגּוֹיִם.
Yaakovspok1@gmail.com.
