סוכות

הרב חגי לונדין
ר"מ בישיבה הגבוהה-הסדר חיפה

סוכות
ישנו סדר מיוחד בו נפגש אדם מישראל עם השנה החדשה. בפתיחת כל שנה ישנם כב' ימים (עשרת ימי תשובה+ארבעה ימים בין יום הכיפורים לסוכות+שבעת ימי סוכות+שמיני עצרת) הבונים בנו, נדבך אחר נדבך, יסודות נפשיים אשר ילוו אותנו במהלך השנה כולה.
אנו פותחים בראש השנה, היום בו נברא האדם (ויקרא רבה כט, א), בהכרזת היסוד כי אנו יצירי כפיו של הקב"ה ומתוך כך – ישנה מגמה ותכלית לחיינו. בראש השנה אין מקום לוידוי או לעיסוק בתיקון אישי, עניינו הבלעדי של ראש השנה הינו קבלת המלכות האלוהית הכללית: "וידע כל פעול כי אתה פעלתו ויבין כל יצור כי אתה יצרתו" (מתוך תפילת ראש השנה).
משם אנו ממשיכים ליום הכיפורים, יום מחילת חטא העגל שנאמר בו "סלחתי כדברך" (במדבר יד, כ). מתוך קבלת האור הכללי של ראש השנה אנו מבקשים את הישע האישי. ביום הכיפורים אנו עוסקים בעבודה הפרטית: פרוט החטאים, וידוי, תשובה וכפרה.
לאחר שנבנו בנו שתי הקומות הללו – הכלל והפרט – אנו מגיעים אל חג הסוכות. המצווה הראשונה במוצאי יום הכיפורים הינה בניית הסוכה (שולחן ערוך או"ח, תרכד ה, הגה): לאחר המפגש עם מדרגת המלאכים ביום הקדוש בו אין אכילה, שתיה, סיכה, תשמיש המיטה ונעילת הסנדל – אנו עוסקים בחומר, בבניית העולם הזה. בחג הסוכות אנו מקדשים את המציאות הארצית. הקדושה הכללית והפרטית שנספגה בנו בימים הנוראים לא נותרת במימד המופשט אלא מחלחלת אף למימד הטבעי-גופני.
"אך בחמשה עשר יום לחדש השביעי באספכם את תבואת הארץ תחגו את חג ד' שבעת ימים" (ויקרא כג, לט) – סוכות הוא חג האסיף, הזמן בו אוסף האדם אל ביתו את תבואתו, פרי עמל של שנה שלמה – כונס את המציאות הארצית אל בעלותו, דבר המביא להרחבת החיים ולשמחה. זוהי הסיבה כי הציווי "ושמחת בחגך" (דברים טז, יד) נאמר במקורו דווקא על חג הסוכות: "אף על פי שכל המועדות מצוה לשמוח בהן, בחג הסוכות היתה שם במקדש שמחה יתירה שנאמר ושמחתם לפני ד' אלהיכם שבעת ימים" (משנה תורה, הלכות לולב ח, יב).
בחג הסוכות אנו יוצאים אל הטבע, נוטשים את בתי הקבע ודרים בסוכה. ההלכות המתייחסות לבנייתה באות כולן לשמור על צביונה הארעי המחברת אותנו אל המציאות הטבעית. יתרה מכך, הסוכה היא משכנם של אנשי הצבא כביטויו של אוריה החיתי המתבקש לנטוש את חייליו וללכת לביתו (שמואל א יא, יא): "ויאמר אוריה אל דוד, הארון וישראל ויהודה יֹשבים בסכות… ואני אבוא אל ביתי"? על פי זאת מסביר רבי אליעזר מוריימזא בספרו "הרוקח", כי הסיבה למצוות הישיבה בסוכה המוזכרת בתורה "כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים" (ויקרא כג, מג) – איננה מתייחסת רק לזמן השהות במדבר, אלא אף להמשך שנות הכיבוש והירושה. על פי דבריו, לוחמיו של יהושע בן נון בעת כיבושה של ארץ ישראל ישבו בסוכות. כלומר, סוכות הוא חג כיבוש הארץ – כיבוש הטבע הגולמי והחלת הקדושה הישראלית עליו.
סוכות הוא חג החיים בו אנו נוטלים את ארבעת המינים: "הנאה שבפירותיה, ובעל הריח הטוב, והעלים הנאים, וגם הנאה שבעשבותיה כלומר ערבי נחל הם היותר נאים במראיהן וחזותן" (מורה נבוכים ג, מג). אנו נוטלים ארבעה סוגי צמחים המבטאים את מכלול הדרו ורעננותו של הטבע, ומנענעים אותם ח"י פעמים – שלשה נענועים לכל אחד מששת כיווני המציאות (פרי עץ חיים, שער לולב) – ומבשרים את בשורת החיים לעולם כולו.
מתוך כל זאת מובן כי סוכות הוא גם חגה של האנושות כולה. החיים הישראליים המתראים במציאות הארצית אינם מצטמצמים רק בגבול הלאומיות הצרה אלא מרוממים ומרווים את העולם כולו. בסוכות אנו מקריבים בבית המקדש שבעים פרים כנגד שבעים אומות העולם (סוכה נה, ב) – הטבע האוניברסלי כולו מתכלל, משתכלל ומתקדש מתוך המים החיים הנובעים מירושלים, כדברי נבואת זכריה (יד, ו-טז) הנקראת בסוכות: "וְהָיָה יוֹם אֶחָד הוּא יִוָּדַע לַד' לֹא יוֹם וְלֹא לָיְלָה וְהָיָה לְעֵת עֶרֶב יִהְיֶה אוֹר: וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יֵצְאוּ מַיִם חַיִּים מִירוּשָׁלַים חֶצְיָם אֶל הַיָּם הַקַּדְמוֹנִי וְחֶצְיָם אֶל הַיָּם הָאַחֲרוֹן בַּקַּיִץ וּבַחֹרֶף יִהְיֶה: וְהָיָה ד' לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ד' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד… וְהָיָה כָּל הַנּוֹתָר מִכָּל הַגּוֹיִם הַבָּאִים עַל יְרוּשָׁלִָם וְעָלוּ מִדֵּי שָׁנָה בְשָׁנָה לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְמֶלֶךְ ד' צְבָאוֹת וְלָחֹג אֶת חַג הַסֻּכּוֹת".
תשס"ז