כי הולך האדם לבית עולמו

פרט לחריגים בודדים, התורה אינה מרבה בתיאורי לידתם של אישי המקרא. אך תיאורי הקבורה, הבכי, האבל והמספד על פטירתו של אדם תופסים מקום נרחב בעולמה של יהדות.
למן התיאור המפורט על אברהם אבינו, שרוכש את מערת המכפלה לשם שרה אשתו, ובא "לספוד לשרה ולבכותה", דרך תיאור פטירת אברהם עצמו בשיבה טובה וקבורתו בידי שני בניו, כשיצחק – בניגוד לסדר הבכורה, ניצב בראש ("בראשית כה, ח-י), פטירת יצחק כשהוא "שבע ימים" וקבורתו בידי שני בניו, כשעשיו בראש (בראשית לה, כט), ועוד.
מכאן ואילך, נתרבו תיאורי הפטירה וההסתלקות, של גדולי ישראל וחכמיה, תנאים ואמוראים, חכמי הלכה ויודעי ח"ן. בפרשתנו מתוארים דרכי הסתלקותם של שניים ממאורות האומה: מרים ואהרן. בדומה לשרה ורחל אמנו, עצם ציון פטירתה של אישה אינו מן התופעות השכיחות בעולמו של מקרא. ועם זאת, הכתוב מקמץ במילותיו, ומסתפק בתיאור קצרצר: "וישב העם בקדש, ותמת שם מרים ותקבר שם".
ולא עוד אלא שמיד בפסוק לאחר מכן, לכאורה "עסקים כרגיל": ולא היה מים לעדה… וירב העם". לא בכי, לא מספד. כלום. בולט גם היעדר אזכור צאצאי מרים, משל נפטרה לבית עולמה בודדה, ללא קרוב ומודע.
תיאור פטירת משה רבנו (דברים לב, מח-נב), בולט בבדידותו: משה מצווה לעלות אל הר העברים, ומת שם כשהוא רואה את הארץ "מנגד", ואליה לא יבוא. רק שני פרקים לאחר מכן (לד, ה-ט), אנו קוראים שבני ישראל "בוכים אותו" שלושים יום.
לא כן אצל אהרן, שהכתוב מאריך בתיאור פטירתו (כ, כה-כט): "קַח אֶת אַהֲרֹן וְאֶת אֶלְעָזָר בְּנוֹ וְהַעַל אֹתָם הֹר הָהָר".
באוזני קורא רגיש עשויה פרשה זו להדהד את פרשת העקידה. אב ובנו עולים לראש ההר, אך רק אחד מהם ישוב. ההדגשה החוזרת ונשנית, על "אלעזר בנו", שלובש – לעיני אביו – את בגדיו, מלמדת שבשונה ממרים ומשה, זכה אהרן לראות את בניו-ממשיכיו בחייו.
התורה מדגישה, לכאורה שלא לצורך, שבכי ומספד זה נמשכו "שלושים יום", ומיד לאחר מכן עוברת לתיאור המשך תלאות בני ישראל במדבר.
ללמדנו, שאבל ובכי ומספד, יהיו כואבים ככל שיהיו, ראויים לשעתם. מצווה גדולה יש בהם, אך בד בבד "גזרה על המת שישתכח מן הלב".
התמקדות יתירה במת, אבלו, בכיו ומספדו, לא תשיבו לחיים. נהפוך הוא: היא עשויה להביא אדם לידי שקיעה אינסופית בתהומות של ייאוש, חיטוט כואב, חסר טעם ומיותר בנבכי העבר.
תורת ישראל – "תורת חיים" היא, ולפיכך היא מצווה עלינו: "שלושים יום", הא ותו לא. פרק זמן קצוב, חודש ולא יותר, שלאחריו יש לקום מן העפר, לנער את אבק חורבות העבר, ולהתבונן מתוך תקווה, פיקחון ופיכחון, אלֵי עתיד.
(חוקת תשפ)