חֶדֶר מִשֶלָה

המקרא רצוף ברשימות שמות אינסופיות. רשימות יוחסין, שמות היורדים מצריימה והעולים ממנה; רשימות הפקודים; וסתם רשימות של דברי הימים. העין תרה על פניהן בחופזה, מחפשת מישהו מוכר לרוץ אתו. תוך כדי כך, נבלעים לעתים קולות ייחודיים, הנבדלים מרעיהם באיכותם, במקוריותם, בעדינותם ויפי צלילם.
אחד הקולות המיוחדים האלה מופיע בפרשתנו. זהו קולה של אמא. ואם תרצו, קולה של סבתא. סבתא סרח. סרח בן אשר. בין שלל "שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב", נמנים עשרות גברים: "וּבְנֵי רְאוּבֵן חֲנוֹךְ וּפַלּוּא וְחֶצְרוֹן וְכַרְמִי; וּבְנֵי שִׁמְעוֹן יְמוּאֵל וְיָמִין וְאֹהַד וְיָכִין וְצֹחַר וְשָׁאוּל בֶּן הַכְּנַעֲנִית… וּבְנֵי יִשָׂשכָר תּוֹלָע וּפֻוָּה וְיוֹב וְשִׁמְרוֹן… וּבְנֵי גָד צִפְיוֹן וְחַגִּי שׁוּנִי וְאֶצְבֹּן עֵרִי וַאֲרוֹדִי וְאַרְאֵלִי". רובם דמויות אנונימיות עבורנו, שכל מה שאנו יודעים לגביהם הוא שמם ושם אביהם וסבם. אכן, במניין בני אשר (בראשית מו, יז) מופיעה דמות יוצאת דופן: "וּבְנֵי אָשֵׁר יִמְנָה וְיִשְׁוָה וְיִשְׁוִי וּבְרִיעָה, וְשֶׂרַח אֲחֹתָם, וּבְנֵי בְרִיעָה חֶבֶר וּמַלְכִּיאֵל".
במה זכתה שרח, ששמה ייפקד בין כל הגברים? ומה אנו יודעים עליה? מה לבשה? האם דיברה? כיצד נראתה? כדרכו, סתם המקרא ולא פירש. כשאר דמויות המקרא היא אינה עומדת על רגליה שלה. לא "שרח", עצמאית ודעתנית, אלא "שרח אחותם". טפלה לאחיה.
אכן, בעוד שבפרקנו היא נבלעת בפסוק עם ארבעת אחיה, בספר במדבר (כו, מו), בפרשת נוחלי הארץ, היא כבר זוכה ל"חדר משלה", לפסוק נפרד: "ושֵם בת אשר שרח". גם כאן אין היא ניצבת על רגליה-שלה. עדיין היא לא סתם "שרח", אלא "הבת של". אבל נפרדת.
הייחוס השונה בשני המקומות, פעם "אחות" ופעם "בת", עורר את לב הפרשנים. כמה מבעלי התוספות, על אתר, הקשו: "ושרח אחתם – למה לא אמר 'וסרח בתו', לייחסה אחר אשר, כמו שאמר 'ואת דינה בתו'? ויש מפרשים שלא הייתה בת אשר, כי אם חורגתו בת אשתו, ו'אחותם' – רצה לומר, מן האם, והוא שתירגם בפרשת פינחס 'ושם בת אשר סרח' – ושום ברתא דאיתת אשר [=דאשת אשר!] סרח".
תרגום מעין זה אינו מצוי בנוסח המצוי שלפנינו, אבל בפירושו לספר במדבר, מביאו הרמב"ן בשם אונקלוס: "ואונקלוס תרגם ושום בת אתת אשר סרח. נתכווין בזה לומר כי היתה בת יורשת נחלה, ולכך הזכירה הכתוב בכאן כאשר הזכיר בנות צלפחד, ותיכנס בכלל 'לאלה תחלק הארץ', ואילו הייתה בת אשר עצמה לא הייתה יורשת, כי בנים זכרים היו מלו, אבל היתה בת אשתו מאיש אחר, לא היה לו בן והייתה נחלתו לבתו". אכן, דעתו של הרמב"ן לא הייתה נוחה מכך, והוא מוסיף ומציע פירוש אחר, "ועל דרך הפשט, היה לה משפחה גדולה תיקרא על שמה, ותיכנס בכלל 'אלה משפחות בני אשר לפקדיהם', אבל לא רצה הכתוב ליחסם אל האשה שיאמר 'לסרח משפחת סרח', וקיצר העניין". הווי אומר: סרח, הייתה דמות גדולה ודגולה, אם בישראל, ראש משפחה חשובה, אלא שהכתוב "קיצר העניין", והבליעו בנעימה עד כי לא נודע כי בא אל קרבו.
לעומת הפירוש שמציב את שרח כטפלה לאחיה או לאביה, חלק מן הפרשנים נטו לראות בהופעתה החריגה דווקא עדות למקומה המרכזי, ואמרו: "ושרח אחותם – ששקולה כנגד כולם", והוסיפו בעלי התוספות: "והיא נכנסה לגן עדן בחיים, לפי שבישרה ליעקב עוד וסף חי".
גם החזקוני נתקשה בעניין, ומציע פירוש משלו: "ושם בת אשר סרח – היה לו לומר 'ובת אשר סרח'? אלא נראה דהכי קאמר: סרח היה לה שֵם שהיתה 'בת אשר', לפי שגדלה בתוך ביתו והייתה נקראת על שמו, אכן לא היתה בתו אלא בת אשתו… מי ילדה? אם אחד מן השבטים ילדה, אמאי לא הזכיר שמו עליה? ואם אינש מעלמא ילדה, למה נתייחסה על יעקב אבינו? ושמא יש לומר לפי ששמה היה ידוע ביותר במעשים טובים ובחסידות, כתיב בה: 'ושם', כלומר ושם הידועה והחשובה. ברדתם למצרים מנה סרח תחילה (לפני נכדיו של אשר), לפי שהיא היתה על אחיה גדולה בשנים, וכאן שנמנו בשביל חלוקת הארץ מנאה אחרונה, לפי שלא נטלה חלק בה".
יהא אשר יהא, מניית שרח בכלל נוחלי הארץ היא דבר פלא (ורש"י, על אתר, כבר ציין לעניין זה בשם בעל 'סדר עולם': "לפי שהייתה קיימת בחיים, מנאה כאן"). חשבון פשוט יגלה לנו שחיה לפחות כ-250 שנה, ולצד יהושע בן נון הייתה מן הבודדים שזכו לרדת למצרים ולעלות משם.
הרב מרדכי אֵלון הסב את שימת הלב למצלול הלא כך כך נעים של השם "שרח". במקרה הטוב, הוא רומז ל"סרח עודף" (שמות כו, יב), משהו מיותר, שאריות. או במקרה הרע, "מסריח". ואם תרצו, הוא מזכיר לנו אותה "בכרה קלה משרכת דרכיה" (ירמיהו ב, כג). יתר על כן: גם אביה אשר, לא היה מן המיוחסים, אלא הקטן שבבני השפחות, שגם במדבר הלך בקצה המחנה, במאסף של מחנה דן. המאסף של המאסף.
שרח הייתה "צפונית". לא מצפון תל אביב, אלא מצפון הארץ. מאי שם. בנחלות הארץ זכה שבט אשר בנחלה המרוחקת ביותר, בצפונה ובמערבה של ארץ ישראל. "מנעולה של ארץ ישראל" קוראים חז"ל לנחלת אשר (מדרש תנאים לדברים לג, כה). אי שם בפריפריה הצפונית. שתי אצבעות מצידון. רחוק מן העין, רחוק הלב. לכאורה, הייתה אמורה להיות סרח, מעין שיריים דשיריים. ואף על פי כן, בחוכמתה ובתבונתה קיבעה את מקומה בדברי ימי ישראל. חז"ל פיתחו מסורת זו, ותלו בה מעשים טובים שהביאו, בין השאר, להשבת רוח יעקב בשומעו מפיה את בשורת "עוד יוסף חי"; מסייעת בידי משה רבנו לרכוש את אמון העם; מגלה לו את מקום קבורת יוסף על מנת שיוכל להעלות עצמותיו, ועל פי מסורת אחת, היא היא אותה "אישה חכמה", בת בלי שם, שמנעה מיואב שר צבא ישראל לחסל עיר ואם בישראל, וסייימה בכך את מרד שבע בן בכרי שאיים על מלכות בית דוד.
מאחורי הקלעים, בשקט ובצנעה, מסמלת שרח את החיבור שלעתים כל כך חסר לנו, בין הגלות והגאולה, בין העולם של אתמול, קבוצת ה"יורדים" שנעה עם יעקב דרומה למצרים, לבין העולם של מחר, עולמם של עולי מצרים, עולם של תקווה ואתגר, של "עוד יוסף חי", של יעד ושל ייעוד.
תשס"ח