הרב אברהם רזניקוב (רב המרכז הרפואי איכילוב, תל אביב)
מאז מלחה"ע השנייה, הגישה של "לב יודע מרת נפשו" נעשית יותר ויותר מקובלת בעולם, וגם החוק הישראלי קובע: "לא יינתן טיפול רפואי למטופל, אלא אם כן נתן לכך המטופל הסכמה מדעת, פרט למקרים חריגים שבהם נשקפת למטופל סכנה חמורה" (חוק זכויות החולה, התשנ"ו).
לב יודע מרת נפשו הוא כלל הלכתי, לפיו אדם הוא סמכות רפואית מכריעה לגבי מצבו הבריאותי. כלל זה נשנה במשנה "חולה מאכילין אותו על פי בקיאין, ואם אין שם בקיאין מאכילין אותו על פי עצמו עד שיאמר די" (יומא פ"ב). בגמרא הסבירו "אמר רבי ינאי חולה אומר צריך ורופא אומר אינו צריך שומעין לחולה, מאי טעמא, לב יודע מרת נפשו… מר בר רב אשי אמר כל היכא דאמר צריך אני אפילו איכא מאה דאמרי לא צריך, לדידיה שמעינן, שנאמר לב יודע מרת נפשו" (שם פ"ג, ע"א). וכן נפסקה ההלכה (שו"ע סימן תרי"ח סעי' א', רמב"ם שביתת עשור, פ"ח ה"ב).
מעיקר הדין אין היתר לחולה לאכול, אלא אם כן קבעו הרופאים שהצום יסכן את בריאותו. כשהחולה עצמו מבקש לאכול, משום שהוא חש שזה חיוני לחייו, מותר לו לאכול, על אף שרופאים מומחים סבורים שמצבו מאפשר לו לצום ללא חשש. דעתם אינה שקולה כנגד תחושתו של החולה, שכן "לב יודע מרת נפשו".
האחרונים חלוקים בדעתם, האם כלל זה תקף לגבי שאר מצוות, כגון, חולה שסבור על פי תחושתו שאכילת מצה תסכן את חייו, או שמא דווקא לגבי תחושת רעב. הרב יחיאל יעקב וינברג כתב, שההיתר נאמר רק לגבי תחושת רעב, ולא לגבי שאר דברים (שו"ת שרידי אש, ח"ב סי' ל"ג). אולם הרב וולדינברג חלק, וסבר שהכלל תקף בכל המצוות (שו"ת ציץ אליעזר, ח"ח סי' ט"ו פ"ז).
הרדב"ז נשאל האם גם דין תרופה שהחולה מבקש והרופאים חלוקים עליו דומה לדין חולה ביום הכיפורים, לגביו אומרים 'לב יודע מרת נפשו', אפילו כשמאה רופאים אומרים שאינו צריך או שאין לדמות, והשיב: "….הכלל העולה מדברי אלה דטעמא דלב יודע מרת נפשו שייך בין באכילה בין בתרופה אלא שיש חילוק שאם אמר צריך אני לאכול אפילו שאמר הרופא שהמאכל יזיקהו שומעין לחולה דלב יודע מרת נפשו. אבל אם אמר צריך אני לרפואה פלונית ורופא אמר שאותה תרופה יזיקהו, שומעין לרופא משום סכנת חולה ואפי' בחול" (שו"ת ח"ד סי' ס'). כך הכריע המשנה ברורה (שכ"ח ס"ק כ"ה).
מלשון הרמב"ם שכתב, "חולה שיש בו סכנה ששאל לאכול ביום הכיפורים אע"פ שהרופאים הבקיאין אומרין אינו צריך מאכילין אותו ע"פ עצמו עד שיאמר דיי", דייק הגרי"ז שמשמע שדין זה דמאכילין אותו על פי עצמו הוא דוקא כשידוע לנו בלא דבריו שהוא חולה שיש בו סכנה, אבל אם עדיין אין בו סכנה, רק שהחולה אומר שמניעת האכילה תביאהו לידי סכנה, בזה לא נאמר הדין דמאכילין אותו על פי עצמו, ומאחר ומקור דינו של הרמב"ם הוא בגמרא ביומא (שם) אשר אומרת שנאמנות החולה נגד רופאים היא מטעם "לב יודע מרת נפשו". "נראה לומר שאף אם אין ידוע לנו שהוא חולה שיש בו סכנה ואומר החולה שהתענית תביאהו לידי סכנה צריך להאכילו, כיון שגם באופן זה קיים טעם 'לב יודע מרת נפשו'" (הל' שביתת עשור), ועוד מקשה הגרי"ז על הרמב"ם מהמשנה שכללה דין מאכילין אותו על פי עצמו עם דין מאכילים אותו על פי בקיאים, ופשוט שדין מאכילים אותו על פי בקיאין הוא אף כשהחולה עדיין אינו בגדר חולה שיש בו סכנה אלא שהרופאים אומרים שמניעת האכילה תביאהו לידי סכנה. ולפי זה כתב הגרי"ז שדין מאכילין אותו על פי עצמו הוא אף בחולה שאין בו סכנה האומר שהתענית תביאהו לידי סכנה צריך להאכילו (שם).
הגרי"ז מביא שאביו הגאון (ר' חיים מבריסק), היה מורה בכל חולה שיש בו סכנה כגון מכה של חלל וכדומה שיאכילו אותו ביום-הכיפורים כל צורכו ולא פחות מכשיעור, כיון דיום הכיפורים נדחה עבור חולה שיש בו סכנה בכל המועיל יותר לרפואתו ובכלל זה גם חיזוק גופו, וכיון דשיעור שלם יותר טוב לחולה, ממילא גם האכלתו שיעור שלם היא בכלל פיקוח נפש שדוחה יוה"כ. ואת פסק השו"ע שכשמאכילים את החולה מאכילים אותו מעט מעט כדי שלא יצטרף לשיעור, העמיד ר' חיים בחולה שעדיין אין בו סכנה רק שהרופא אומר שאם לא יאכילו אותו ביום הכיפורים יכבד עליו החולי ויסתכן, אבל בחולה שכבר יש בו סכנה אומר ר' חיים שכל מה שמועיל לו יותר לקירוב רפואתו ולחיזוקו להסיר ולמעט סכנת מחלתו הכל בכלל סכנה ופיקוח נפש.
(האזינו תשפ"ד)
