כשהתותחים רועמים, האהבה פורחת: לכבוד יום האהבה, חזרנו לכמה זוגות צעירים שהתחתנו בתחילת המלחמה

ט"ו באב, יום האהבה העברי, כבר מציץ מעבר לפינה. אנחנו נמצאים בשיאה של מלחמה בכמה חזיתות, ועם סיכוי סביר לפתיחת חזית נוספת מול איראן; 115 חטופים עודם נמקים בשבי חמאס ברצועת עזה; רבבות תושבים מהצפון מפונים מביתם, ללא צפי חזרה; ומאות פצועים נאבקים על חייהם או עוברים שיקום אינטנסיבי. מכל עבר עולה השאלה האם ראוי ונכון לחגוג את האהבה בתקופה כזאת. מוכר לכם? חזרנו לכמה זוגות צעירים שהתחתנו בחודש שאחרי טבח 7 באוקטובר. הם משתפים על התוכניות שהשתבשו, על הבשורות הקשות שקיבלו, ועל התגובות החמות מהאורחים: "איזה כיף שלא ביטלתם את החתונה, השמחה הזו הייתה ממש נצרכת לנו".

צופיה (22) וע' (23) הכירו דרך חברה. הם התארסו שלושה חודשים לפני המלחמה ותכננו לבנות את ביתם חודש לאחר שמחת תורה. זה היה עוד חג רגיל שבו הוא היה בכוננות שגרתית על הגדר בקיבוץ נחל עוז, והיא הייתה עם כמה חברות בעכו, אצל חברה משותפת. "הוא היה אמור לצאת שבוע אחר כך לרגילה. החינה שלנו הייתה אמורה להיות יומיים אחר כך. ידעתי שבראשון הוא יוצא לרגילה של שבוע", נזכרת צופיה.

אבל כמובן, התוכניות השתבשו בשל פרוץ המלחמה. בשעה 6:30 בבוקר נשמע צבע אדום בקיבוץ שבו שהו ע' והצוות שלו. הצוות רץ למרחב מוגן, אבל כשהוא מבין שיש חדירת מחבלים לקיבוץ, החיילים עולים על מדים ומתחילים לנהל לחימה. "היישוב היה מלא מחבלים, אז זה היה לנסות להרוג ולשמור", מספרת צופיה. "בשלב מסוים הוא נפצע. הכדור לא פגע בו – הוא פגע בנשק, וכל הרסיסים עפו עליו". ע' נפצע ומאבד הכרה מעוצמת הפגיעה. אבל הוא מתעורר וממשיך להילחם, למרות שבשניות האלו הוא מאמין שהכדור פגע בו ועוד לא מבין מה בדיוק קורה.

תוך כדי התבצרות באחד הבתים, ואח"כ בג'יפ צבאי, עד שעות הצהריים הם נלחמים בתוך היישוב. באותן שעות צופיה לא מעכלת את האירוע ועדיין לא דואגת. "קמנו בבוקר, הלכנו לתפילה ושמענו שיש בלאגן בדרום. אבל לא הבנו באמת את סדר הגודל, זה היה נשמע ממש מופרך. אמרו 'מחבלים מסתובבים בשדרות' – זה היה נשמע לא הגיוני. אנחנו רגילים לרקטות – לא לכזה מצב".

דווקא אחרי שהתפילה מסתיימת, בדרכה הביתה מבית הכנסת, מקבלת צופיה פיסת מידע שמציתה בה דאגות. "בדרך חלפנו על פני בית שבו משפחה צפתה בטלוויזיה בקול, ואז שמענו 'קרבות בנחל עוז'. ידעתי שהוא בנחל עוז. בשלב הזה נכנסתי קצת ללחץ, אבל הטלפון שלי היה דלוק ואמרתי 'אם יקרה משהו, יתקשרו אליי. כל עוד לא אומרים לי כלום, הכל בסדר'. הייתי ממש במתח וחיכיתי לצאת החג".

בשעה 14:00 בצהריים הצוות של ע' מסיים את הלחימה בקיבוץ, ומגיע כוח אחר להחליף אותו. ע' מפונה לבית חולים סורוקה, ובצאת החג מעבירים אותו לבית חולים מאיר. לשם מגיעה גם צופיה, שרואה אותו לראשונה אחרי הפציעה. "קצת נבהלתי, כי חצי מהפרצוף שלו היה מלא ברסיסים. אבל הוא היה נראה די בסדר", היא מסכמת.

למרות שהפציעה אפשרה לע' להשתחרר יחסית מהר מבית החולים, זמן רב הוא שהה בשיקום. "בשבוע שלפני החתונה הוא היה צריך ללכת כל יום לתא לחץ, כי נפגעה לו השמיעה בגלל המלחמה. גם בבוקר של החתונה וגם בימים שאחרי, הוא הלך לתא לחץ באסף הרופא, להיות שעתיים בחדר סגור. יום אחרי החתונה קמנו בבוקר ונסענו לאסף הרופא", משחזרת צופיה.

ההתמודדות של הזוג הצעיר הייתה בהרבה רבדים: טכנית ולוגיסטית – לדוגמה שינוי התאריך והמיקום של החתונה, הובלות שלא הגיעו לביתם בשומרון בשל המלחמה; ומנטלית – האם מתאים להקים בית בתקופה כזאת? האם זה בכלל אפשרי? "הכל היה מאוד-מאוד מבולבל. גם רק לפני רגע הוא נלחם, והיו לו הרבה רופאים ללכת אליהם והרבה בדיקות לעבור. הכל התערער והרגיש לא בטוח. אחים שלי היו מגויסים ולא ידענו אם הם יבואו לחתונה, האירועים שלפני החתונה התבטלו – החינה ושבת כלה. זה היה פשוט להבין שיש פה משהו עמוק יותר מכל ההכנות – יש פה משהו שהוא למעלה ממנו. זה היה תמצית השמחה שבנישואים".

אכן, למרות הבלבול, הפציעה והמצב הקשה, ואולי אף בזכותם, החתונה היה מחזקת ושמחה מאוד. "בני משפחה וחברות אמרו לי – 'וואי צופיה, החתונה שלך ממש זכורה'. זה היה בחודש הראשון של המלחמה, ובאמת היה רע והיה קשה. מישהי אמרה לי 'היינו חייבים את השמחה הזו, טיפה לשמוח'. זה היה באמת ממש מרגש".

צופיה משתפת בהרהורים שלה בתקופה המשמעותית הזו, בין הפציעה של ארוסה לבין החתונה איתו, ומנסה לתת משמעות גם לט"ו באב של השנה הזו. "אני זוכרת שאחרי הפציעה חשבתי 'איך יצא שאנחנו מתחתנים דווקא בתזמון הזה?', מעניין מה זה אומר. ולי זה גרם יותר להעריך את זה. אני זוכרת איזה רב שאמר, שדווקא בתקופה הזו להקים בתים זה דבר חשוב וגדול. אני חושבת שיש משהו קשה וכואב בעם, והבתים שאנחנו מקימים – זה מה שמוסיף אור, טוב ושמחה. אז נראה לי שבט"ו באב צריך לשמוח, למרות כל המצב".

"הכל התערער והרגיש לא בטוח. אחים שלי היו מגויסים ולא ידענו אם הם יבואו לחתונה, האירועים שלפני החתונה התבטלו – החינה ושבת כלה. זה היה פשוט להבין שיש פה משהו עמוק יותר מכל ההכנות"

ניצחון הרוח

רונה (21) גרה בסנסנה. את בעלה, בארי (22), היא הכירה כילדה קטנה בגן הילדים, אבל מאז משפחתו עברה מהיישוב והקשר נשמר בין ההורים בלבד. מפגש מקרי בין בארי לגיסה של רונה גלגל את השידוך. לפני כשנה בתקופה הזו הם הכירו, והתאריך נקבע כשבועיים לאחר החגים.

"הוא למד בישיבה ברמת גן והלך לשם לשמחת תורה", היא נזכרת ביום שטרף את הקלפים. "הוא היה אמור לבוא אליי במוצ"ש כדי לתכנן דברים לחתונה ולסגור כל מיני פינות". אבל השניים, כמובן, לא נפגשו במוצאי החג. "הוא בסדיר והקפיצו אותו ואת הצוות שלו כבר ב-7 בבוקר לשם. זה עורר חוסר ודאות גדולה. הבנתי שקרה משהו גדול וחריג, אבל עדיין לא הבנתי עד כמה", רונה נזכרת.

השניים מתלבטים איך ממשיכים מכאן, כשבמקביל בארי מתכונן לכניסה לעזה. "אני המשכתי לטפל בכל מיני עניינים טכניים. את רוב הדברים סגרנו יחד לפני – לא היו החלטות דרמטיות של לסגור או לא לסגור. הכל היה מוכן יחסית. הרעיון לדחות את החתונה היה במחשבה מצד אחד, ומצד שני הכי לא – אצלנו לא נהוג לדחות חתונות, זו לא באמת אופציה. אבל בגלל שזה היה מצב קיצוני, אז כן העלינו את האפשרות הזאת".

דחיית החתונה יורדת מהפרק די מהר, וברור לשניים שהם מסיימים לטפל בכל מה שצריך עד לחתונה. אבל אז יוצאת ההנחיה לסגור אולמות חתונה. הם לא מסיימים לעכל את זה, ונוחתת על משפחתה של רונה בשורה קשה עוד יותר.

בן דודה של רונה, סרן אמתי צבי גרנות הי"ד, נופל בגבול לבנון, בעת שהוא מחסל מהטנק שלו חוליות מחבלים שאיימו על הגבול הצפוני. אמתי היה מפקד צוות בגדוד 75 שבעוצבת 'סער מגולן' ומאורס אף הוא. הוא תכנן להתחתן ביציאה הקרובה שלו. באותו לילה שמשפחתו מקבלת את הבשורה, אמה של רונה נוסעת לאחותה, אמו של אמתי. כבר באותו הערב, אביו של אמתי, הרב תמיר גרנות, זורע בה דברי חיזוק באשר לחתונה של בתה: "הוא אמר לה: 'רונה תתחתן בתאריך שהיא צריכה. אנחנו נקיים את החתונה, והיא תהיה הכי שמחה'".

עברו שבוע ועוד יום מהנפילה של אמתי לחתונתה של רונה. ביומיים שלפני החתונה הם מוצאים מקום חלופי – קיבוץ עין צורים, שמארח את החתונה בשל המגבלות של בארי, שלא היה יכול להתרחק מהבסיס בימים מתוחים כאלה. ביום שלפני החתונה, עולה המשפחה לקבר של אמיתי, בתום השבעה.

"זו הייתה תקופה שאנשים ממש חיכו לשמחות, זה היה מטורף. ביישוב אנשים אמרו לנו 'תעשו את זה, ואנחנו פה לכל מה שאתם צריכים'. אחרי זה אנשים הודו לנו שבחרנו להינשא כמתוכנן"

"כשאני מסתכלת על זה אחורה, זה דווקא נותן לי המון כוח", רונה נזכרת ברצף האירועים המצמרר, "אמרתי 'וואי איזו חוזקה הייתה שם'. נענו בין קיצוניות של העצב התהומי שהיינו בו, לבין שמחה אמיתית. הייתה שם באמת שמחה, אני לא הייתי צריכה להרים את עצמי. כשאני מסתכלת אחורה אני מבינה כמה ברכה יש לבחירות שלנו כשהן נבחרות מחיבור לקב"ה. הבחירה הזו לקיים את החתונה למרות הכל, הייתה נקודה של אור ושמחה בתקופה ההיא".

לארגן אולם ולסגור חתונה בתוך 48 שעות זה לא פשוט, אבל רונה מתארת שהקהילה וחברים התגייסו לעזרה, אולי משום השמחה שהם הביאו בנישואיהם, שהייתה אור גדול באפלה להרבה אנשים סביבם. "זו הייתה תקופה שאנשים ממש חיכו לשמחות, זה היה מטורף. ביישוב אנשים אמרו לנו 'תעשו את זה, ואנחנו פה לכל מה שאתם צריכים'. אחרי זה אנשים הודו לנו שבחרנו להינשא כמתוכנן, אמרו: 'איזה כיף שלא ביטלתם' ו'השמחה הזו הייתה ממש נצרכת לנו', כי היו עוד הרבה חתונות שהיו אמורות להתקיים, אבל הרבה ביטלו כי אמרו 'וואי זה גדול עלינו', וזה מובן".

וזה לא רק הארגון המהיר שנדרש לחתונה, שבו עזרו חברות ומשפחה ונותני שירותים שהיו במילואים ושלחו מחליפים. רונה מתארת תקופה ארוכה של חוסר ודאות, והתמודדות לא רגילה גם בימים שאחרי. "רק בערב שלפני החתונה הוא יצא הביתה. נתנו לנו ערב אחד, והוא חזר: התחתנו ביום שלישי, ברביעי בערב הוא היה צריך לחזור. ביום ראשון-שני הם נכנסו לעזה, אז לא הייתה שבת חתן, לא היו שבע ברכות, לא היה כלום. וגם לא דיברנו ארבעה שבועות כי הוא היה בעזה בלי פלאפון. היום אני צוחקת על זה, כי אני לא מבינה איך עברתי יחסית בטוב את הזמן ההוא. אולי כי באמת האמנתי בבחירה שלנו, אז הייתי שלמה עם המצב הזה".

לקראת יום האהבה היהודי המתקרב, מבקשת רונה שנאמץ מהסיפור שלה את המסר של ניצחון הרוח היהודית, למרות הקושי. "מדהים לראות כמה הרוח שלנו חזקה. הרוח החזקה שלנו, מהתורה, מאלוקים, זה מה שמחזיק. אנחנו לא סתם זוג שבחר לעשות מסיבה – יש פה משהו עמוק מזה. מהראייה הזו – כל ההיבטים הטכניים לא הזיזו לנו, ושמחנו. הייתה שמחה אמיתית. נראה לי שבכללי, זה מה שמאפיין את המלחמה הזו, זו מלחמה על הרוח. נתנו מקום לרוח, לרעיון שעומד מאחורי החתונה – להקים בית".