לאחרונה פורסמו נתונים מדאיגים ביותר לגבי הרמה של תלמידי ישראל במה שמכונה התבטאות "בשפת האם". מובן שהמשמעות העיקרית אליה מכוונים הדברים היא אוצר המילים בעברית, בכל הנוגע להבנת הנקרא ובכל הנוגע ליכולת ההבעה. אנו יודעים שגם רמת הקריאה הבסיסית אינה משביעת רצון.
לא מזמן, בליל הסדר בעת קריאת ההגדה, יכולנו להיווכח עד כמה רבים מהצעירים (ולא רק הצעירים) משבשים חלק מהמילים ומתקשים בשימוש נאות בניקוד. המשמעות הרוחנית, ההשכלתית והתרבותית בוודאי רבה. אולם, לענ"ד המונח "שפת אם" הוא בעל רגישויות נוספות בתרבותנו.

יהדותו של היילוד נקבעת על פי אמו. בבטנה שוכן העובר במשך תקופה ארוכה, והמדרשים המתייחסים לחינוכו ולנטיותיו של העובר עוסקים ממילא בתקופת שהותו בבטן אמו. השפתיים שבפיה הם המקור גם למזונו שלו. הדיבורים היוצאים מפיה ממילא מייצגים גם אותו, ובמובן רב "קולו" המושתק בינתיים כלול בתוך קול אמו. לפיכך, מבחינה תודעתית הקושי וההתרחקות מידיעת שפת האם, הם סימן לריחוק של אדם מעצמו וממהותו.
דוגמאות מובהקות לכך אפשר למצוא אף בפרשת במדבר. השורש דב"ר הוא יסודי במורשתנו. התורה ניתנת במדבר, בדיבור אלוקי והמונח דָבָר הוא יסוד היסודות, זאת המהות שבה אנו עוסקים. דווקא במדבר אנו מסוגלים באופן יחסי לקלוט את מהות הדברים הרוחניים ואת המפגש בין הדבר לבין הדיבור.
מעניין ללמוד כיצד נערכו ההכנות לקראת ביצוע מניינו של העם. "ואת כל העדה הקהילו באחד לחודש השני ויתילדו על משפחותם לבית אבותם, במספר שמות מבן עשרים שנה ומעלה לגלגלותם… ויפקדם במדבר סיני" (במדבר א, יח-יט). רש"י מסביר כאן כי משמעות המונח "ויתילדו על משפחותם", היא הבאת "ספרי יחוסיהם ועֵידי חזקת לידתם, כל אחד ואחד, להתייחס על השבט".
אכן, מרתק לנסות ולדמיין במוחנו את מסע ההזדהות וההתגלות הזה. העדה מתקהלת ואמורה להציג את הראיות הילידיות שלה. הביטוי המופיע כאן "ויתילדו" הוא פלאי בעיניי. במובן רב כל אחד חוזר כאן לילדותו, להוריו, ובמובן מסוים בעיקר לאמו, כדי להתיילד מחדש. המניין כאן במדבר, בשלב הזה, בחודש השני ובשנה השנייה ליציאה ממצרים (חודש אייר! שבו יחול אחרי שנים יום עצמאותנו), הופך לכאורה את הנמנים שוב לילדים.
הדברים הנפלאים האלה יכולים להתרחש רק במרחבי שפת האם שלנו. רק קריאה קבועה בתנ"ך מצד המורים והתלמידים, ורק עיסוק מתמיד בעברית ובהבעתה, יכולים להמשיך את עוצמתה של שפת האם. לא רק במבחני שפה, כי אם גם בגורלנו הלאומי והאישי.
מירון ח. איזקסון
