מערכת שבתוןתמי הירשנברגר, מובילה בפורום 'שותפות לשירות'
כשם שתקציבו של משק בית, ועד בית או מוסד חינוכי הוא מוגבל ודורש סדרי עדיפויות, כך גם קופתה של המדינה אינה בור ללא תחתית. חלוקת משאבי הציבור אינה פעולה טכנית בלבד; היא ביטוי מזוקק של ערכים ושל הכוונת מדיניות. כפי שהמדינה משתמשת בתמריצים כלכליים לקידום איכות הסביבה או לימודי ליבה, כך עליה לנהוג באחריות וביושרה בסוגיית השירות בצה"ל.
אנו מצויים בעיצומה של מלחמה עצימה, הנמשכת זה קרוב לשלוש שנים. מציאות ביטחונית זו, שבה המשרתים נושאים בנטל של מאות ימי מילואים וסיכון חיים יומיומי, אינה מאפשרת עוד להשלים עם האנומליה של פטור מגזרי רחב. המגזר החרדי אינו עוד מיעוט קטן; גידולו הדמוגרפי מחייב השתלבות מלאה במשימות הלאומיות למען הבטחת קיומנו.
חשוב לומר בקול צלול: השירות והגנת העם אינם עומדים בסתירה לעולם התורה, אלא מהווים את התגשמותו המוסרית.
על רקע פסיקת בית המשפט העליון, המדינה נדרשת לבחון מחדש את התניית הטבותיה בשירות. הטבות בדיור, סבסוד תחבורה ציבורית או הנחות במעונות יום, אינן זכויות טבעיות הניתנות בחלל ריק; אלו הן "מתנות" שהמדינה מעניקה לאזרחיה, ועליה לחלקן על פי עקרון ההדדיות והכרת הטוב. לא ייתכן כי מי שבוחר באדישות כלפי גורל המדינה, ייהנה מאותן הטבות יקרות ערך השמורות לאלו המחרפים את נפשם למענה.
על המדינה ליצור משוואה ערכית פשוטה: מי שנותן – מקבל. לכן, ראוי וצודק כי זכאות למכרזי "דירה בהנחה", ניקוד למשכנתאות או תעדוף בקבלה למעונות יום, יוענקו בראש ובראשונה למשרתים. התנהלות אחרת אינה רק כשל תקציבי, אלא מסר הרסני המעניק תמריץ חיובי להשתמטות ותמריץ שלילי לשירות.
תגמול המשרתים ותעדוף משאבי המדינה עבורם אינם בגדר "פרס", אלא עמוד התווך של החוזה הישראלי המתחדש. רק כאשר המדינה תדע להוקיר בפועל את אלו המקריבים למענה מחירים אישיים, משפחתיים ותעסוקתיים, היא תוכל לשדר מסר של ערבות הדדית אמיתית ולקיים בתוכה את הציווי: "ועשית הישר והטוב".
