וְעַבְדִּי כָלֵב

בפרשת שלח אנו נתקלים בגבורה העילאית של יהושע בן-נון, ובעיקר של כָּלֵב בן-יפנה, בעמידה בלתי מתפשרת מול עם ישראל. על כָּלֵב נאמר (במדבר יג, ל): "וַיַּהַס כָּלֵב אֶת הָעָם אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ". בעקבות אמירה נועזת זו זכה כָּלֵב להבטחה א-להית (שם יד, כד): "וְעַבְדִּי כָלֵב עֵקֶב הָיְתָה רוּחַ אַחֶרֶת עִמּוֹ וַיְמַלֵּא אַחֲרָי וַהֲבִיאֹתִיו אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר בָּא שָׁמָּה וְזַרְעוֹ יוֹרִשֶׁנָּה".
הבטחה זו עמדה לנגד עיני דורות על גבי דורות של הורים בישראל, בבואם להעניק לפרי בטנם את השם המיוחד, כָּלֵב. זהו שם של מסירות נפש עצומה. כך מובא במדרש אגדה לפרשת שלח יג, ו:
"ולמה נקרא שמו כן, על שם שבדברים שהיו על לבבו השיב למשה, ולא כדברים אשר היו על לב מרגלים, וכמו שנאמר ועבדי כלב עקב היתה רוח אחרת עמו (במדבר יד כד), ואומר 'ואשיב אותו דברי' (יהושע יד, ז)".
דברים אלו הם הרחבה של במדבר רבה, שמספר כך (שלח יג, ל):
"ויהס כלב, שבתחילה אמר להם אני עמכם בעצה, ובלבו היה לומר אמת שנא' (יהושע יד) 'ואשיב אותו דבר כאשר עם לבבי, ואחי אשר היו עמי המסו את לב העם', וכן הקדוש ברוך הוא מעיד עליו שנא' (במדבר יד) 'ועבדי כלב עקב היתה רוח אחרת עמו'. כשבאו המרגלים אמרו נאמן עלינו כלב, מיד עמד על הספסל ושיתק את כל ישראל, שהיו מצווחין על משה, שנא' 'ויהס כלב', והם היו סבורין שהיה אומר לשון הרע לפיכך שתקו. פתח ואמר 'עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה', מיד חלקו כנגדו ואמרו 'לא נוכל לעלות אל העם וגו' ' ".
אכן, מצאנו לא רבים מחכמי ישראל, אך מובחרים שבהם, שהתעטרו בשם מיוחד זה (מסיבות פילולוגיות מובנות, לא נמצא שם זה במרחב של דוברי שפות שמיות, אלא דווקא במרחב האירופי-אשכנזי). בתקופת הראשונים נמצא חכם אשכנזי בשם ר' כָּלֵב בן שמואל (מצוטט בהגהות מיימוניות, הלכות אישות כג, יד, בשם תשובת רבינו שב"ט – מחכמי התוספות העלומים, חי באיטליה ובצרפת במאה ה-12 למניינם, שמו המלא – ר' שמואל בן נטרונאי). אך אין לנו מתורתו הישירה שרידים ברורים.
בקרב יהודי תורכיה ואזור הבלקן היה השם רווח לפני כארבע מאות עד שלוש מאות שנה, וכך אנו מוצאים חכם מאיסטנבול בשם ר' כָּלֵב שמואל, וכן כמה חכמים מאוזר רומניה בשם דומה.
בדורות המאוחרים, מגדולי תלמידיו של הכתב סופר היה הגאון ר' כָּלֵב פייבל שלזינגר, מחבר ספר תורת בר נש, פאקש תרס"ד, רבה של טופולצ'ן. הלה, שהיה קנאי להלכה ואדוק במצוותיה, העריך יפה את חשיבותה של הארץ, ואת הקשר העצום שבין הקב"ה לישראל באמצעותה. כה כתב בספרו (קמז, א):
" 'והציקותי לאריאל והיתה תאניה ואניה' (ישעיהו כט, ב), רוצה לומר מצוקות רבות וצרות רעות השונות זו מזו אביא על העיר ירושלים הנקראת אריאל, ולמען לא תתיאש ולא תאמר כי עזב ה' את עיר קדשו ולא יוסיף עוד להשכין שכינתו במקום הזה, לכך אמר 'והיתה לי כאריאל' (שם), כלומר 'לי' תעמוד תמיד העיר ירושלים בקדושתה, ואכנה אותה בשם 'אריאל', כי לא תזוז שכינתי מתוכה גם אחר חורבן העיר.
ואדרבה, אחרי כי התאניה ואניה תמשל שנים רבות בתוך העיר, וגם האויבים המשתוקקים לשבת בה לא ימצאון בה נחת רוח ואין ביכולתם להרים אותה משפלותה, זה הוא אות נאמן וראיה עצומה, כי גם בהיותה שממה ומשמה תישאר תמיד בקדושתה ואי אפשר להקים חרבותיה עד שתהיה ביד ישראל, ויתקיים בכל חליפות הזמנים מה שאמר ה' יתברך אל שלמה המלך: 'והיו עיני ולבי שם כל הימים' (מלכים א ט, ג)".
באותה עת, במקום אחר בהונגריה, כיהן הגאון ר' כָּלֵב פייבל ועזעל, רבה של קהילת טורדא, שכתב את ספרו הגדול קרית ספר (דעעש תרס"ה), בחמשה כרכים על התורה. הלה היה דרשן ולמדן חשוב, ובמקום אחד בספרו (כרך ה, פרשת שופטים, נט, ב), הוא כותב:
"לפי דעתי הכוונה בכפילות מלת צדק להזהיר השופטים, שכל אחד מהם ירדוף לזכות את העם ולהכניס בלבם שיקבלו עליהם לעשות צדק שבין אדם לחבירו וצדק שבין אדם למקום, למען שבקיום שניהם תהיה 'וירשת את הארץ'. אבל אילו יחסר מהם צדק שבין אלם לחבירו או צדק שבין אדם למקום לא יזכו לירש את הארץ".
עליהם יש להוסיף את הרב הגאון ר' כָּלֵב מאיר זיו הי"ד, מחבר ספר גולת כָּלֵב, ורשה תרס"ו, רבה האחרון של מישידי ומקומות נוספים בליטא (מישידי היא עיירה קטנה בצפון-מערב ליטא, יהודיה נרצחו כמעט כולם בידי הליטאים, וההתעללות הנוראית בהם החלה עוד לפני כניסת הגרמנים לעיירה). הלה היה, ככל הנראה, מחובבי ההתיישבות היהודית המתחדשת בארץ. דבר זה ניכר ממאמר שכתב בכתב העת "תורת ארץ ישראל" (שנה ג, חוברת יא-יג), שיצא לאור על ידי ועד הרבנים המאוחד בירושלים בשנת תרצ"ב. הוא כותב שם כתף אל כתף עם גאוני עיר הקודש, כדוגמת ר' צבי פסח פרנק, ר' מרדכי ליב זק"ש, ר' אלימלך הכהן רובינשטיין (שהיה קודם רבה של ראחוב, מרבני ישיבת חיי עולם ברובע המוסלמי), ואחרים.
ברשימה חשובה זו יש למנות גם את הרב הגאון ר' כָּלֵב הקר – מחבר ספר שארית כָּלֵב, ירושלים תשמ"ב, שנפטר בדמי ימיו בשנת ת"ש, בן העיר האוסטרית-הונגרית צעהלים (עיר זו היא אחת משבע הקהילות שבמחוז בורגנלנד באוסטריה, שנחרבו בעקבות האנשלוס בתרצ"ח. שם העיר המקורי הוא דויטשקרויץ, אך במקום להשתמש במילה המכוערת, כינוה יהודי העיר בהומור הונגרי טיפוסי, ביניהם אחד מזקניי הגאון ר' דוד סערעד, בשם צעהלים=צלם).
עוד לא נימנע מלהוסיף את מי שבחר בשם "כָּלֵב" כשם העט הספרותי שלו, ר' אברהם רקנטי ז"ל. הלה, איש סלוניקי ומחשובי קהילתה, שהיה פעיל ציוני ודתי נלהב, הקים את תנועת המזרחי ביוון, וזכה לכהן כחבר בכנסת ישראל הראשונה, מטעם תנועת חרות. את הביטאון בצרפתית שהקים וערך במשך עשור בסלוניקי, בשם Pro Israel, נהג לעטר במאמרים ציוניים נלהבים, המעוררים השראה רבה. לא לחינם בחר לעצמו שם המעיד על מסירות נפש גדולה למען הארץ.
(שלח תשעה)