רזניקוב אברהם (רב המרכז הרפואי איכילוב, תל אביב)"וידבר ד' אל משה במדבר סיני…" (במדבר, א', א'). פתיחה חריגה מהמקובל שאין מציינים היכן נאמרו הדברים אלא באופן כללי 'וידבר'. הפעם כתוב מיקום, "במדבר סיני". המדרש (במדבר רבה, א', ז') מקשה מדוע הדגישה התורה את המיקום? ותשובתו "…בשלושה דברים ניתנה תורה, באש ובמים ובמדבר… ולמה ניתנה בשלושה דברים הללו, אלא מה אלו חינם לכל באי העולם, כך דברי תורה חינם הם" (שם). המהר"ל מפראג מסביר "…אבל המדבר מפני שאין בו דבר חומרי, שהרי אין בו מציאות חומרי, ואין דרים בו הנבראים החומריים רק היא שממה וצייה…" (תפארת ישראל, פכ"ו), לדבריו, התורה ניתנה במכוון במקום המבטא ריחוק מציביליזציה.
עוברי מדבריות ברכו לאחר חצייתם את המדבר בִּרְכַּת הַגּוֹמֵל, שהיא ברכת שבח לד' על טובה שגמל למברך. אחת מארבעה מצבים שמברך אדם היה שבסכנת חיים וניצל ממנה. מקור הדין הוא במסכת ברכות, "ארבעה צריכים להודות – יורדי היום, הולכי מדברות, ומי שהיה חולה ונתרפא, ומי שהיה חבוש בבית האסורים ויצא…" (נ"ד ע"ב). השולחן ערוך נתן סימן לארבעת מקרי המצוקה הללו – "וכל החיים יודוך", המילה 'חיים' מרמזת חבוש יסורין ים מדבר. בשולחן ערוך מובאת מחלוקת האם מלבד ארבעת המקרים המפורשים בגמרא שצריכים להודות, גם מי שהיה בסכנה וניצל ממנה או שאירע לו נס צריך לברך את ברכת הגומל, או רק ארבעה אלו מברכים ואין להוסיף על תקנת חכמים. למעשה פסק השולחן ערוך שבמקרים אלו יברך הגומל מבלי להזכיר שם ומלכות בברכה וכך מקובל לפסוק אצל פוסקי ספרד (או"ח, רי"ט, ט'). אולם לדעת פוסקי אשכנז הלכה כדעה הסוברת שעל כל הצלה מסכנה יש לברך בשם ומלכות (ט"ז שם, ס"ק ז', משנה ברורה ס"ק ל').
מחלוקת זו משליכה גם לעניין חולה שנתרפא. יש שלוש דעות בראשונים על חומרת המחלה
א) אפילו אם 'חושש בראשו' או 'חושש בגרונו' והתרפא – מברך 'הגומל' (רב האי גאון, הערוך).
ב) כל חולי שמחמתו עלה למיטה, אפילו אין בו סכנה חייב לברך, מפני שכל שעלה למיטה כאילו עלה לגרדום לידון וצריך רחמים כדי להינצל (רמב"ן, רשב"א, ורוב הראשונים).
ג) רק חולה שהיה נתון בסכנת נפשות שמחללים עליה את השבת, כשיתרפא יברך 'הגומל' (ר"א אב"ד, טור בשם ראב"ד).
השולחן ערוך פסק כרמב"ן ורוב הראשונים, "בכל חולי צריך לברך, אפילו אינו חולי של סכנה ולא מכה של חלל, אלא כל שעלה למטה וירד, מפני שדומה כמי שהעלוהו לגרדום (פי' מעלות שעושין דיינים לשבת כשדנין) לידון, ואין הפרש בין שיש לו מיחוש קבוע ובא מזמן לזמן, ובין שאינו קבוע".
robina-weermeijer-unsplash.jpg
לעומתו הרמ"א כתב שנוהגים באשכנז שרק אם התרפא מחולי שיש בו סכנה מברך 'הגומל'. "י"א דאינו מברך רק על חולי שיש בו סכנה, כגון מכה של חלל" (טור בשם הראב"ד והר"ר יוסף וכן נוהגין באשכנז) (או"ח, רי"ט, ח').
הט"ז הוסיף שגם אם נפל למשכב במשך שלושה ימים מברך (שם, ס"ק ה').
הרב אליעזר וולדינברג קבע כי על כל ניתוח יש לברך 'הגומל' כשיתרפא מהניתוח, כיוון שבניתוח יש סכנה לפגיעה באיברים פנימיים ואפילו בניתוח קל, שלא גרע 'ממכה של 'חלל' (שו"ץ ציץ אליעזר, חי"ב, י"ח).
הרב שלמה זלמן אויערבך פסק כי גם על ניתוח הנעשה בהרדמה מקומית יש לברך ברכת 'הגומל' (הליכות שלמה, כ"ג, ב'). הרב פרופ' אברהם סופר אברהם הביא בספרו שלדעת הרב אויערבך גם לאחר צינתור לבבי יש לברך הגומל, אך מסייג ומעיר בשמו "ואולם כיוון שלפי דעת הרופאים הסיכון הוא קטן מאד יש לעיין מה בדיוק הגבול מתי לברך הגומל ומתי אין צורך" (נשמת אברהם, או"ח רי"ט, ב', עמוד קס"ו במהדורה החדשה).
