בין התנועה הקיבוצית לתנועה של הציונות הדתית

מאז אירועי 7 באוקטובר, השיח בחברה הישראלית נצבע בגוונים של כאב, פחד ולעיתים אף שנאה. אבל נראה לי שהמתח בין שתי קבוצות, בין התנועה הקיבוצית לתנועה של הציונות הדתית (לא המפלגה), ניכר במיוחד. מצד אחד, מילים כמו "חמאס יהודי" ו"המחלה של החברה הישראלית" נשמעו מצד הוגי דעות בתנועה הקיבוצית כלפי קבוצות בחברה הציונית דתית; מנגד, גם מן העבר השני הושמעו האשמות חמורות, כמו הטענה שהשמאל והקיבוצים הם הזויים, מטורללים, אויבי העם, מנצלים את המצב כדי להפיל את ממשלת הימין ועוד. השיח הזה, המלא בחשדנות ובהפחדה, איננו תוצאה רק של האירועים האחרונים סביב החטופים, אלא גם ביטוי למתח שקיים זה זמן רב בין שתי התנועות. תחילתו עוד בהתנתקות מחבל גוש קטיף, שבה ההתיישבות הקיבוצית הפנתה עורף למפונים והפכה להיות מהתומכים הבולטים בהתנתקות מעזה.

בחלוף כמה עשורים, במפגשי שיח שהתקיימו לאחר עצרת בקריית גת למען שחרור החטופים, עלו רגשות קשים בקרב שני הצדדים. אני התחנכתי בציונות הדתית, וכל המצב הזה כואב לי מאוד ומשאיר אותי במצב של מבוכה רבה. המבוכה והכאב שלי נובעים מכך שאני אוהב את כולם – בני ההתיישבות הקיבוצית כמו גם בני הציונות הדתית. כאשר באו להציל אותי בסודן אנשי המוסד ושייטת 13, לא שאלתי האם הם מהתנועה הקיבוצית או מהציונות הדתית. מהם מקורות המתח השנאה ההדדיים בין שתי הקבוצות?

פעם, כשאשתי ואני היינו במשרד ממשלתי, נדרשנו למלא את מקום לידתנו. אני כתבתי אתיופיה, ואשתי כתבה שוויץ. הפקיד התפלא ושאל את אשתי: "את עזבת את שוויץ כדי לבוא לישראל? את משוגעת?". לעומת זאת, הוא הסתכל עליי ואמר במבטו: "אותך אני מבין. לעבור מאפריקה לישראל זה שיפור באיכות החיים". שאלתי את עצמי – מה גורם לפקיד להניח שאנשים שעלו מאירופה עשו זאת מתוך ציונות טהורה, בעוד אנשים מאפריקה עלו מתוך צורך לברוח? סיפרתי זאת לחבר בקהילה שלי, והוא ענה: "זו לא הבעיה שלך, זו הבעיה של הפקיד. הוא פשוט שכח מה זו ציונות".

ההבחנה הזו נוגעת בדיוק לשורש העניין. שני הציבורים הללו – הציונות הדתית והתנועה הקיבוצית – הם דווקא הציבורים שלא שכחו מהי ציונות. שניהם חדורים באמונה עמוקה, אך חלוקים על הדרך לממשה. לכן, המתח הזה אינו תוצאה של חוסר אכפתיות או אדישות, אלא דווקא של מעורבות רגשית עמוקה. כפי שניתן ללמוד מהחוויה האישית שלי כתושב קריית גת, שבה התארחו תושבי קיבוץ ניר עוז לאחר שנעקרו מבתיהם באכזריות, ניתן לראות איך המפגש בין הקבוצות הללו חושף הן את הקרבה והן את הפערים.

לאחרונה אני רואה דברים טובים שקורים. באחד ממעגלי השיח שהשתתפתי בהם השבוע, ראיתי אנשים משני הצדדים – בני התיישבות קיבוצית ובני הציונות הדתית – יושבים יחד, מדברים בכנות על תחושותיהם, גם אם הדברים לא תמיד נעימים לאוזן. באחד הדיונים משתתפת אמרה: "למה אנחנו כל הזמן צריכים להתכופף ולהגיע אליכם? זה תמיד מגיע מצידנו. אנו נבגדנו על ידי המדינה בהתנתקות". מן הצד השני ענה לה מישהו מקיבוץ ניר עוז  "זה בדיוק מה שאנחנו מרגישים. כאילו יש אהבה, אבל היא באה רק מצד אחד". הרגשתי שדווקא תחושות אלו, של טינה או כאב, אינן עדות לאדישות אלא לאכפתיות עמוקה. כמו בזוגיות, לפעמים הטינה היא סימן לכך שעדיין יש בסיס לאהבה. דווקא המתח והכאב בין הקבוצות השונות יכולים להיות פתח לאחדות. הם מזכירים לנו שהשיח שלנו נובע מאכפתיות ומהשקעה רגשית אמיתית. במקום להדחיק את המחלוקות, יש לראות בהן הזדמנות לבירור מעמיק יותר של היחסים בחברה הישראלית.

לצערנו, הפחד והאיום אחד מהשני לא מאפשרים לכל צד להאזין לזעקות השבר שחווה הצד השני. ברוח המסורת של יהדות אתיופיה, המאמינה בטוב ליבו של אדם, לא כל מי שדוגל בניצחון מוחלט מתעלם מהחטופים ולא כל מי שצועק "עסקה עכשיו בכל מחיר" מתעלם מביטחונה של מדינת ישראל. כל הצדדים רוצים להפסיק את הכאב הבלתי נסבל של החטופים ומשפחותיהם. הוויכוח העמוק הוא על הדרך. כולנו עוברים מסע.

מעגלי השיח המתקיימים בקריית גת מעוררים תקווה. הם מאפשרים להרחיב את גבולות המוכר. פתאום מגלים שהאהבה והאכפתיות קיימות גם במקומות הכואבים. זאת תחילתה של דרך חדשה להשיב את האמון ההדדי מהבגידה שהתרחשה לפני שני עשורים בהתנתקות, וזאת הדרך להחזיר את האמון ההדדי מהבגידה שהתרחשה לפני שנה ויותר, ב-7 באוקטובר.