רט אבי (מנהל חינוכי ועורך התלמוד הישראלי [מדיסון])זה מול זה וזו מול זו מציבה בפנינו מגילת רות הפכים שונים. דמויות שונות, וקבלת החלטות שונה. כרוצה מגילת רות לומר- הנה לפניכם אנשים ונשים שנקלעו למצבי משבר ולרגעי הכרעה. בואו וראו כיצד הם נהגו, מה השיקול שהנחה אותם ברגע האמת, ומה היו תוצאות החלטותיהן.
אלימלך ובועז. שני אנשים מרכזיים וחשובים. דמויות מרכזיות בבית לחם של אותה תקופה. עשירים, בעלי השפעה, דמויות ציבוריות שעיני העם נשואות אליהם בכלל ובשעת משבר בפרט.
ימים קשים של רעב מגיעים לבית לחם. באופן טבעי הנפגעים הראשונים והעיקריים הם העניים, הנזקקים. הם נושאים את עיניהם אל שועי העיר, אל הנכבדים. שיתנו להם פרנסה, תקווה, עידוד, הכוונה, עצה טובה, דוגמא אישית. אלא שלצערם ולבושתם, אלימלך, זה שדווקא ממנו ציפוי להירתם ולסייע בשעות הקשות, עושה 'ויברח': "ולמה נענש אלימלך …על ידי שהפיל ליבן של ישראל עליהם…כך אלימלך היה מגדולי המדינה ומפרנסי הדור, וכשבאו שני [שנות] רעבון אמר- כל ישראל מסובבין פתחי, זה בקופתו וזה בקופתו, ועמד וברח לו מפניהם" [רות רבתי].
זו אינה מנהיגות וזו לא אחריות. בדיוק ההיפך. בריחתו של אלימלך מפני הציבור היא מעשה אגואיסטי, אנטי יהודי, ואנטי ציבורי. הציבור מצפה מאיש ברמתו של אלימלך להפגין תעצומות נפש, כוחות הישרדות והתמודדות הרבה יותר גדולים מאשר לקפל את משפחתו ואת חפציו ולהיעלם מהשטח. ולא סתם להיעלם ולברוח, אלא לשים פעמיו דווקא אל המקום הידוע לשמצה- מואב. היא מואב עליה נאמר- "לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה' עד עולם על דבר אשר לא קידמו אתכם בלחם ובמים". לעזוב בית של לחם=בית לחם, וללכת אל מקום שהוא אנטי חסד ואנטי לחם.
מולו ניצב בועז. גם הוא איש חשוב ומרכזי, אלא שהוא לוקח אחריות. הוא מגיע אל השדה, ומזהה נערה חדשה המלקטת את השעורים אחר הקוצרים. הוא מברר מי הנערה, מזמין אותה, מרגיע אותה, מספק לה הגנה וביטחון, וגב כלכלי בסיסי. בועז יכול היה בקלות להתעלם מעוד איזו שנוררית המסתובבת בשדהו ומנסה ללקט גרגרים. יכול היה לשלוח אליה את אחד מעוזריו במקרה הטוב, יכול היה לתת לה מילה טובה ולשלחה לנפשה, יכול היה לחמוק מאחריות כלפיה. אלא שבועז כמנהיג אמיתי- גם ממרום גובהו רואה את הפרטים הקטנים, את הנערה החלשה והמסכנה, את הצרכים של החלשים, את המציאות החברתית והכלכלית. בועז אינו נכנס לביתו ואומר 'שלום עליך נפשי', אלא דואג להיות בשטח, לראות מקרוב מה קורה, לתת דוגמא אישית ולקחת אחריות.
זו מול זו ניצבות ערפה ורות. לאחר מות בעליהן, עושה חמותן את דרכה חזרה הביתה, משדות מואב אל שדות בית לחם. עתיד גדול לא מחכה להן בבית לחם. להיפך. הן תהיינה זרות, לא שייכות, מנוכרות ונכריות. לחמותן נעמי אין עוד הרבה מה להציע להן. ההיפך- היא רק תהיה לנטל ולטרחה עליהן. כל אחת מהן יכולה לשוב לביתה, לעמה ולאלוה שלה, לשים בסל העבר וההיסטוריה את ההרפתקה הזו עם בני אלימלך- ולהתחיל חיים חדשים.
כך אכן נוהגת ערפה. היא שוקלת את המציאות, שמה על כף המאזנים את מכלול השיקולים- ובוחרת בסופו של יום – כשמה – להפנות עורף ולחזור הביתה.
רות, לעומתה, בוחרת בדרך הקשה, המייסרת, אך האמיתית- דרך הדבקות והנאמנות, דרך החסד והמסירות הטוטאלית. לא שיקולי כבוד, כסף, או כל אינטרס אחר לנגד עיניה- מלבד האמת של החסד והחסד של האמת. זרה ונוכרייה, מבויישת וענייה, היא משרכת רגליה אחרי הקוצרים כדי להביא אוכל הביתה, לחמותה הזקנה והרעבה.
את מגילת רות קוראים בחג השבועות, חג מתן תורה. כי התורה איננה רק התורה של העקרונות והקווים הכלליים. היא גם התורה של הפרטים הקטנים, של הרגישויות החברתיות, היא תורת החסד והצדק, הנאמנות ולקיחת האחריות, אהבת האדם והגר, האמונה והחסד.
בצומת הדרכים ההיסטורית הזו בתקופת השופטים, מציבה לנו מגילת רות פסיפס של דמויות שנקלעו יחד בזמן משבר לאזור בית לחם ומואב. צעידה בעקבות הדמויות לאורך עלילת המגילה מגלה לנו מי הן היו, לאיזו דילמה הן נקלעו, ואיזו החלטה ואחריות הן לקחו על עצמן בסופו של דבר.
התורה שניתנה בחג השבועות, איננה תורה למלאכים, או לאליטות. זוהי תורת העם- מראש העם עד אחרונת המלקטות אחר הקוצרים, מ'אנוכי ה' אלוקיך' עד איסור הלנת שכר.
מתוך חסד, רעות ודבקות אנושית שכזו יעלה על במת ההיסטוריה דוד המלך מקים מלכות ישראל. דוד שנולד ועבר מן העולם בחג השבועות, מותיר לנו את בית המקדש, את ספר תהילים, ואת מורשת תורת החסד- העולה מכל עומר ולקט שיבולים שמלקטת רות בשדה.
