שורץ אודי (רב, סא"ל, ראש ענף ההלכה, הרבנות הצבאית)שאלות: חיילים ומפקדים העוסקים בלחימה יומם ולילה, והזמן שבו יכולים ללמוד תורה מצומצם ביותר – האם ישנו נושא מיוחד שבו ראוי שיעסקו בזמן הקצר העומר לרשותם?
תשובה: ישנו סיפור ידוע על רבי ישראל סלנטר, "אבי תנועת המוסר", שנשאל פעם האם אדם שזמנו מצומצם ויכול להקדיש רק חצי שעה ביום ללימוד תורה – האם ילמד "מוסר", או שעדיף שילמד גמרא והלכה? הרב השיב: בוודאי שעליו ללמוד מוסר, משום שאם ילמד מוסר חצי שעה ביום, יגלה מייד שיש לו הרבה יותר זמן פנוי מכפי שחשב…
אמנם, עבור לוחמים ומפקדים רבים הזמן אכן דוחק, ופעמים רבות נשאלנו האם ישנו תחום תורני מסויים שבו ראוי לעסוק. בגמרא במסכת קידושין (דף ל') נאמר שיש לחלק את זמן הלימוד לשלושה חלקים: מקרא, משנה וגמרא. כך פסק להלכה גם הרמב"ם (תלמוד תורה, א' י"א-י"ב), אלא שהדגיש שזו הדרכה דווקא לשנות הלימוד הראשונות. מי שכבר למד היטב תנ"ך ומשנה, יקדיש את רוב זמנו ללימוד גמרא.
בעניין זה של לימוד גמרא, הדגיש הש"ך (על השולחן ערוך יורה דעה, רמ"ו ס"ק ה'), שחובה לקבוע זמן לימוד בספרי הפוסקים ובעניינים הנוגעים הלכה למעשה. כך סיכם המשנה ברורה (סימן קנ"ה ס"ק ג'): "חייב אדם ללמוד בכל יום תורה שבכתב שהוא תנ"ך ומשנה וגמרא ופוסקים. ובעלי בתים שאינם לומדים רק ג' או ד' שעות ביום לא ילמדו בגמרא לחוד, דבזה אינו יוצא, אלא צריך שילמוד דווקא גם ספרי פוסקים, כל אחד כפי השגתו". בהשקפתו של המשנה ברורה, אפילו "בעלי בתים" בוודאי לומדים שלוש או ארבע שעות ביום, אך ברור שגם חייל שלא יכול להקדיש זמן ארוך כל כך ללימוד, ישתדל לפעול בהתאם להדרכה הזאת, ואת הזמן הקצר שיש בידו יחלק בין לימוד קצר בתנ"ך, למשל בפרשת השבוע; ובין לימוד נוסף שכולל גם גמרא והלכה. אגב, ה"גמרא" בהקשר הזה כוללת לא רק ש"ס בבלי וירושלמי, ועניינים הלכתיים ולמדניים, אלא גם לימוד של אמונה ומחשבת ישראל, ובירור מעמיק של סוגיות יסוד בהשקפת עולם ובעבודת ה'.
בהתאם להדרכת הש"ך, כאשר אין מספיק זמן, נכון להעדיף לימוד של הלכה למעשה על פני לימוד של גמרא, כפי שביאר זאת בהרחבה גם הרב עובדיה יוסף זצ"ל בשו"ת יחווה דעת (ו' נ"ב). ההמלצה לחיילי צה"ל היא לעסוק בהלכות הרבות שהינן ייחודיות לשירות הצבאי, ולקבוע בכל יום סדר לימוד קצר בספרי "תורת המחנה" מבית מדרשה של הרבנות הצבאית. בית המדרש מפעיל גם קבוצת ווטסאפ ייעודית של "הלכה יומית", וחברים בה נכון להיום כ-1,400 חיילים (כן ירבו!). בקבוצה זו נשלחות מדי יום שתי הלכות קצרות בענייני דיומא ובהלכות צבא, ובנוסף גם משפט קצר מן הדף היומי וכך גם "המאור היומי" – דבר חיזוק קצר באמונה ובמחשבה.
אלא, שבצד ההגדרות הלכתיות הקבועות לעניין נושא הלימוד, עומדים דברי חז"ל בגמרא במסכת עבודה זרה (דף י"ט): "אין אדם לומד תורה אלא ממקום שלבו חפץ, שנאמר: כי אם בתורת ה' חפצו". פעמים רבות אמרתי לחיילים, שמה שיאפשר את הקביעות בלימוד התורה הוא ההנאה מן הלימוד והשמחה שבלימוד. רבי מרדכי יפה, תלמידו המובהק של הרמ"א ובעל ספר ה"לבוש", כתב בעניינה של ברכת התורה (אורח חיים, מ"ז): "קודם שיתחיל ללמוד או לומר דברי תורה יברך ברכת התורה. ומאד מאד צריך האדם ליזהר בה, להראות שהתורה היא חשובה בעיניו ונהנה ממנה כמו שמברך על כל הנאותיו … ואמרו רז"ל (נדרים דף פ"א): "ולא שמעו בקולי ולא הלכו בה" – לומר שלא היו מברכין על התורה תחלה. ונראה שפירושו הלכו מלשון טיול ושעשוע, כלומר שלא חשבו לימודה לטיול והנאה".
הביטוי שעשוע בתנ"ך מצוי בשני הקשרים בלבד. ההקשר האחד הוא הקשר "ילדותי": "הֲבֵן יַקִּיר לִי אֶפְרַיִם אִם יֶלֶד שַׁעֲשֻׁעִים", "וְשִׁעֲשַׁע יוֹנֵק עַל חֻר פָּתֶן" וכן הלאה. כלומר, שעשוע הוא מעשה ילדים, "גן שעשועים".
ההקשר המקראי השני הוא לימוד התורה. כך במזמור קי"ט בתהילים: "בְּחֻקֹּתֶיךָ אֶשְׁתַּעֲשָׁע לֹא אֶשְׁכַּח דְּבָרֶךָ: … גַּם עֵדֹתֶיךָ שַׁעֲשֻׁעָי אַנְשֵׁי עֲצָתִי: … וְאֶשְׁתַּעֲשַׁע בְּמִצְוֹתֶיךָ אֲשֶׁר אָהָבְתִּי:"; כך גם במשלי: "וָאֶהְיֶה שַׁעֲשֻׁעִים יוֹם יוֹם מְשַׂחֶקֶת לְפָנָיו בְּכָל עֵת". כדרך שילד או ילדה קטנה משתעשעים, כך צריך אדם לשמוח ולהשתעשע בלימוד התורה. זו חוויה מהנה, ומתוך כך זו גם חוויה מעצימה של דביקות בה' ובתורתו.
לפיכך, בקביעת עתים לתורה, דווקא במסגרת השירות הצבאי, השיקול המכריע יהיה ממקום שליבו חפץ. תורה שהיא משמחת ומשעשעת תהיה בעזרת ה' גם תורה שיש בה קביעות והתמדה.
