אבות האומה

הרב חגי לונדין
ר"מ בישיבה הגבוהה-הסדר חיפה

אבות האומה
ההיסטוריה האמונית באנושות בכלל ובישראל בפרט, מתחילה דרכה באבות האומה: "יש היסטוריה ויש גם דברים שלפני ההיסטוריה, פרה היסטוריה, עליה נאמר 'במופלא ממך אל תדרוש'. הפרה-היסטוריה היא בערפל… אחרי סדר מעשה בראשית, אנו נפגשים עם ההיסטוריה הנגלית והגלויה. אחרי שתי הפרשיות הראשונות של התורה, בראשית ונח, מגיעים ל'ויאמר ד' אל אברם' (בראשית יב, א). אז הולכת, מתגלית ומתפרצת ההיסטוריה מאז ועד הנה" (שיחות הרב צבי יהודה על ספר אורות, עמ' 150).
בניגוד לאומות העולם, אשר התאגדותם הלאומית מתחילה מקיבוץ חברתי לצרכים קיומיים ורק לאחר מכן מוּפַע הצד הנשמתי, הרי 'ישראל קדמו לעולם' (על פי תנחומא, נשא יא) – האידיאל הישראלי קדם ליצירת מציאותם הממשית. כפי שמציין רש"י בתחילת ספר בראשית (א, א): "ומה טעם פתח ב'בראשית'?…" – מטרת הבריאה הינה ההופעה המלאה של האומה בארצה, 'בשביל ישראל שנקראו ראשית' (על פי ילקוט שמעוני, בראשית א).
כבר במציאותם של האבות גנוז הרעיון הלאומי הישראלי, "כי תכלית כוונתם כל ימי חייהם להמציא אומה שתדע האלוה ותעבדהו" (מורה נבוכים ג, נא) – אבות האומה אינם אנשים פרטיים המייסדים מסגרת משפחתית המתפתחת עם הזמן לאומה בעלת תרבות דתית, אלא ישנה 'נשמה' ישראלית ההולכת ונחשפת על ידי האבות במציאות הממשית. בתוך עולם אלילי,
מגושם ופראי, שאמנם כָּמֶהּ לאלוהות, אולם בפועל סוגד להתמכרות חושים ולרשע חברתי, הולכת ומופיעה דמותו הענקית של אבי האומה. אברהם אבינו מגלה בפועל, בעצם הרצון להעמיד אומה בעלת מעמד חיים אמוני, את התביעה המלאה אל המוחלט ואל מה שמעבר ליש המוגבל. האבות הינם 'ישרים', "שמלבד שהיו צדיקים וחסידים ואוהבי ד' באופן היותר אפשר עוד היו ישרים, היינו שהתנהגו עם אומות העולם… באהבה" (העמק דבר, פתיחה לספר בראשית). האבות מהווים מדרגת ביניים בין המוסר החברתי הפשוט לבין תורת ישראל: שאיפה לאידיאל הנצחי ולכללות מחד, והופעה בנטייה מצפונית של מידות טובות אנושיות מאידך.
אמנם, בשלב זה מתגלמת שאיפה זו באדם בודד, אולם "|'שתולים בבית ד' בחצרות אלהינו יפריחו'… זה אברהם אבינו" (בראשית רבה סא, ב). אברהם הוא הנטיעה, גרעין כח הצמיחה, ועם ישראל ממשיך את אשר נטעו בו אבותיו. "כל מה שאירע לאבות – סימן לבנים" (רמב"ן, בראשית יב, ו) – האבות מגלים במהלך חייהם את טבע הלאום הישראלי, כפי שנחקק בו מתחילתו, את שאיפותיו הגנוזות של עם ישראל. השאיפה הישראלית הינה לחיים המוארים מממד הנצח – "דֶּרֶךְ ד'|" אשר איננה נשארת ברמה המופשטת כי אם באה לידי ביטוי בחיים החברתיים – "לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט" (בראשית יח, יט). השאיפה לחיים ארציים הנושאים בחובם קשר למציאות האינסופית ויישומם בפועל בסדר חברתי.
האבות הינם יחידים, אין הם מופיעים עדיין את צורתו המלאה של עם ישראל, אולם הם בבחינת "דרך ארץ שקדמה לתורה" (אוצר המדרשים קלח, ד). כלומר, הם התשתית המידותית והמוסרית שעליה תְפַתח האומה את עתידה, "כל מי שיש בידו שלשה דברים הללו מתלמידיו של אברהם אבינו… עין טובה ורוח נמוכה ונפש שפלה" (אבות ה, יט).
תכונותיו של אברהם ומעשיו הם אלו אשר קבעו בלב האומה כולה את תכונותיה ושאיפותיה לדורות. כיוון ששאיפתו הפנימית של עם ישראל הינה להעלות את המציאות המוגבלת והפרטית אל האידיאל והכללות, אין זו שאיפה לאומנית מצומצמת, כי אם שאיפה אוניברסלית אשר איננה נשארת בחוג פרטי כלשהו. "|'ואת הנפש אשר עשו בחרן' – אברהם מגייר את האנשים ושרה מגיירת הנשים" (רש"י, בראשית יב, ה). שאיפה עמוקה זו לאיחוד העולמות היא המחוללת את רצון החיים הלאומיים של עם ישראל.
תשס"ז