הרב שי פירוןהפסוקים הראשונים של פרשת לך לך השפיעו עמוּקות על מהותו של היהודי. מאז ומעולם הוא חלם לקיים מה שנאמר לאברהם: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ". עם התחדשות התנועה הלאומית, קיבלו הפסוקים משמעות ציבורית. עם שלם מקיים "לֶך לְךָ". תיאוריות סוציולוגיות מאוחרות המבקשות להגדיר את מהותה של הלאומיות לא הבחינו שנאמרו הדברים, בפרשתנו. משנקרא אברם לעזוב את ביתו, הוא נוטש מקום (מארצך), שפה ושייכות (מולדתך) ותרבות (בית אביך). אברהם לא מצווה להגר אלא ללכת אל הארץ, להתנתק מהארץ הקודמת. עליו להחליף מקום, שפה ותרבות. רק כך ניתן יהיה ליצור מולדת וארץ יעוּדה. כך נהג האמורא רבי זירא בעלותו לישראל: "יתיב מאה תעניתא דלשתכח גמרא בבלאה מיניה, כי היכי דלא נטרדיה (ישב מאה תעניות כדי שתלמוד בני בבל ישתכח ממנו, כדי שלא יטריד אותו) [ב"מ, פ"ה, ע"א].
רש"י באר שלא רצה להיות מוטרד מיישוב המחלוקות בין תלמוד בני בבל לתלמודם של בני ארץ ישראל. שמא יש להרחיב: ר' זירא מבין שלכל תלמוד יש גם רקע תרבותי: סביבה, הלך מחשבה, שפה, נוף, ריח וטעם. אי אפשר לבטא את ישראליותך אם צורת החשיבה שלך בבלית. התענית מבטאת את הקושי שבשכחת תרבות, לא כל שכן כשמדובר בתורה. רבי זירא יוצר בתוכיותו אתחול פנימי.
רבים כתבו אודות תורת ארץ ישראל. יש לה השלכות עמוקות על חלק מצורת לימוד התורה כמו לדוגמא: התחדשות לימוד התנ"ך, העמקת לימודי המחשבה היהודית, ועוד.
ואף על פי כן, דומה, שאנו עסוקים זמן רב יותר בשימור מסורת קהילות הגלות מהתחדשות יהודית המחויבת להלכה. לפעמים אני חש שאנו נלחמים על שימור דפוסי חשיבה והתייחסות לחיים כפי שהיו בגלות יותר ממה שאנו שואפים לחדש את חיינו בארץ המובטחת. ממשיכים בנוסחי תפילה, לא תמיד יכולים לאכול בימי חג ומועד אצל השכנים, יש קהילות המשמרות בקדושה לבוש מהגלות, לבוש לא ישראלי, שלא מתאים לחלק מעונות השנה, ועוד.
במקרים רבים אנו עוקפים, מתחמקים, מאתגרי ההתחדשות הטכנולוגית, באחרים, אנו חוששים, במידה מסוימת של צדק, מכל התחדשות בשל העובדה שהיא מזוהה עם רפורמה ופגיעה במסורת ישראל.
אבל, הכאב הגדול הוא בחוסר הרחבת השיח הדתי, ההלכתי, לשורה של התנהגויות שגרתיות. נניח, שתראה מישהו מכין כוס תה בשבת, לא בכלי שני, בדרך אסורה לחלוטין; נניח ותראה מישהו אוכל פת ללא נטילת ידיים. ברור שלא תוכל לציירו כאדם "מאוד דתי", "מקפיד". כן, אני יודע שאלה סטריאוטיפים, אבל אלה החיים…
עכשיו, נניח שאתה נוסע עם חבר ברכבו. ונניח שיש לו כיפה גדולה, וציציות משתלשלות ארוכות (כן, שוב סטיגמה…), ואז – באמצע הנסיעה תראה שהוא מסמס, או עוקף, או עובר על המהירות המותרת. האם תחשוב שהוא לא מספיק 'דתי'? האם תתייחס לזה כרמת ההתנהגות הדתית, לפחות, כמו הכנת כוס תה בכלי ראשון?
ומה לגבי איסור הלבנת פנים למי שמתעסק בסלולרי כשאתה משוחח אתו? יותר ויותר 'מפגשים' יומיומיים הולכים ומתנתקים מהגדרות הלכתיות מוכרות. כיצד ננהג?
מי שמכיר, ולו מעט את החדשנות הטכנולוגית הרובצת לפתחנו, יודע שאנו בפני מהפכה. רכב אוטונומי, עולם שלם המנהל באמצעות קול, חיבור אלחוטי בין המידע שבסלולרי למוח האדם, ועוד.
העולם המתחדש מציב בפנינו אתגר דתי למימוש תורת ארץ ישראל: מבוססת על מסורת אבות, מחברת בין חדשנות לשפה הלכתית; מעגנת מוסר ומידות בכלים של מצוות. נקודה למחשבה.
(לך לך תש"פ)
