לא יעזור לכם להיסגר ב'תיבה'

בכל אחד מאיתנו יש משהו מנח. העולם מסביב סוער, המציאות רוגשת וגועשת, הארץ מלאה חמס, השחיתות גואה, ונח? הוא נכנס אל התיבה, סוגר את הדלת אחריו, ו…אחריו המבול…

הרצון להגן על עצמנו, על משפחתנו, ילדינו והקרוב אלינו, הוא טבעי ומובן. הרצון לתת לקרובים לנו את ההגנה המרבית מהסביבה, ואת הטוב ביותר שידינו משגת בכל תחום- חינוכי, כלכלי, רוחני וכדו'- גם הוא פשוט וברור.

מתוך הרצון הפשוט הזה, ומנגנוני ההגנה מפני הסובב, החילונו כולנו לבנות תיבות נח פרטיות. כל אחד לעצמו, כל קהילה במקומה, כל יישוב בגזרתו. התמחינו בהקמת תיבות נח. סגרנו את עצמנו, וידאנו שמים לא חודרים משום פתח, סתמנו כל פרצה אפשרית, נכנסנו פנימה- ו…אחרינו המבול.

בכל אחד מאיתנו יש את נח. את הרצון לנוחות, לשקט, לשלווה, לשאנטי, לסביבה קרובה דומה, חמה, תומכת ואוהבת.

לא תמיד יש לנו כח להתעסק עם כל העולם על מורכבויותיו ואתגריו. לא תמיד יש לנו סבלנות לנהל משא ומתן עם החיים בכללותם, עם הזרמים והטיפוסים השונים, עם הדעות המגוונות, השונות והאחרות.

במשך אלפיים שנות גלות, מחוסר ברירה, עקב המציאות, וכמנגנון הגנה הכרחי, בנתה לעצמה כל קהילה וקהילה את תיבת הנח שלה, את ה'שטייטל'ה' שלה. לא הייתה לה ברירה אחרת- אם הייתה זו קהילה חפצת חיים.

אלא שזה כבר למעלה ממאה ועשרים שנה שהתחלנו לחזור  הביתה, למעלה משבעים ושתיים שנות עצמאות, שבעי מלחמות, טרור ומה לא- ועדיין במובנים רבים מדי עדיין לא השכלנו לצאת ממש ובאמת מן התיבה הפרטית שלנו. אולי מדי פעם אנחנו מגיחים קצת החוצה, שולחים יונה סמלית פה ושם לראות את מפלס המים ומה המצב בחוץ, אבל ממהרים לחזור ולהסתגר איש בתיבתו. כך לצערנו נוצרו סביבנו תיבות ובועות, שרמת הערבות ההדדית ביניהן פוחתת והולכת, ואיתה שותפות הגורל ושותפות היעוד.

לנח לא הייתה ברירה. זו ההוראה שהוא קיבל, וזו הייתה הדרך היחידה לשרוד בעולם מושחת. אלא שבסופו של דבר ובמבחן התוצאה, לאחר המבול, צדיקותו של נח מתגוללת איתו כשיכור באהל – "וַיֵּשְׁתְּ מִן הַיַּיִן וַיִּשְׁכָּר וַיִּתְגַּל בְּתוֹךְ אָהֳלֹה" [בראשית].

נח מתבזה, ילדיו משפילים אותו, ורק בקושי מצליח בנו שֵׁם, להציל במשהו את כבודו האבוד והמחולל. בסופו של דבר מתברר לנח שלמרות שבדק היטב את מי הוא מכניס לתיבה-  חדרו לתיבה גורמים מסוכנים, ולא סתם גורמים- אלא בניו שלו.

אפשר לקחת את סיפורו של נח לכיוונים ומסקנות שונות משונות ומגוונות. אחת מהן היא שזה שאתה צדיק- זו לא תעודת ביטוח בפני כלום. שזה שברחת מהמציאות והסתגרת בתיבה שלך- זה לא מבטיח שהמציאות לא תרדוף אחריך אל תוך התיבה. מבעיות לא בורחים- עם בעיות מתמודדים.

בפרשת השבוע הבא, אברהם אבינו יעשה לכולנו בית ספר על איך מלמדים זכות וסנגוריה אפילו על סדום ועמורה. אברהם לא בונה תיבה. ההיפך- הוא פותח את האהל יותר ויותר- שכמה שיותר יבואו, יברכו, וייכנסו תחת כנפי השכינה.

כל אחד מאיתנו הוא נח קטן, עם תיבה קטנה של 'שלום עליך נפשי', של 'לי זה לא יקרה' של 'אחרי המבול'.

נח ופרשתו- צדקותו ותיבתו, יינו ושכרותו, עלייתו ונפילתו, ניצבים מולנו כמידי שנה, ומציבים בפנינו את כל סימני השאלה ותמרורי האזהרה – על הדרך והשיטה, על מכלול ההתמודדות עם החיים, ומחיר ההסתגרות בתיבה.

(נח תשפ"ב)