טעות

בספר 'חסידים צוחקים מזה' מופיע הסיפור הבא:

"באחד מסיפורי המופת שמספרים על הרב ש"ך הקשה עליו תלמיד קושיה חמורה באמצע השיעור והקושיה סתרה את כל מהלך השיעור. הרב ש"ך חשב כמה רגעים, דפק על הסטנדר ואמר שהשיעור מבוטל. שהרי התלמיד צודק ולא נותר לו אלא ללכת וללמוד את הסוגייה שוב. על הסיפור הזה הגיב ר' שלמה פישר – "אני איני יורד מהבימה גם אם יש לי קושיה חמורה, מפני שמלכתחילה לא חשבתי שאני אומר את האמת המוחלטת" (קיט).

פרשת ויקרא מונה קרבנות שונים וביניהם גם כמה סוגי חטאות. בין החטאות השונים, מצויה חטאת אחת בולטת ומיוחדת זוהי חטאת המובאת על כל עדת ישראל. השאלה היא מתי מתרחשת סיטואציה כזו שבה כל עדת ישראל חוטאים בשוגג? התורה מתארת את המקרה כך: "ואם כל עדת ישראל ישגו ונעלם דבר מעיני הקהל ועשו אחת מכל מצות ה' אשר לא תעשינה ואשמו". ועדין לא ברור כיצד יתכן שעם שלם טועה ושוגה ונעלם ממנו דבר. לכן פירשו שמעשית, הדרך היחידה להגיע למצב שבו עדת ישראל כולה חוטאת ושוגה, היא רק כאשר בית הדין המרכזי שבירושלים טועה בפירוש התורה, והעם נוהג על פי הוראתו. מובן, שהרעיון שבית הדין בירושלים טועה בהוראה הוא עצמו אינו מובן. שהרי בית הדין הזה הוא בעל הסמכות להכריע בהלכה ולמעשה לקבוע כיצד היא תעוצב ומה יהיה תוכנה. ולכאורה יש זהות בין מה שבית הדין קובע למהות ולתוכן הדין. שהרי לכאורה: מהו הדין? מה שבית הדין יקבע שהוא הדין…. על כן, ברור שיש לדון בכובד ראש ולהבין מה ייחשב לטעות של בית הדין. עניין זה של הגדרת "טעות" של בית הדין נדון בגמרא במסכת הוריות.

תנאי ראשון על פי הגמרא בהוריות הוא שהטעות לא תהיה ביחס לדבר בסיסי, שהצדוקים מודים בו (הוריות ד, ב). כלומר, אם למשל, בית הדין ילמד את העם שמותר לרצוח, זו אינה טעות. שהרי כתוב במפורש בתורה "לא תרצח" ואפילו הצדוקים, שאינם נזקקים להוראות ולפרשנות שבעל-פה, יודעים לומר שאסור לרצוח. אם כן, מה דינה של ההוראה שמותר לרצוח (למשל)? אומרת הגמרא- זו אינה טעות, אלא שטות המעידה על כך שבית הדין לא למד דבר.

הקביעה הזו מלמדת שבשביל לטעות צריך להיות בעלי ידע מוכח וראוי. לא כל אחד יכול לקחת לעצמו "איצטלה" של טועה. מי שלא למד לא יכול לומר שהוא טועה, הוא בור. שיתכבד וישב וילמד. ליהטוט ונטילת סמכויות שאין האדם ראוי להן, אינם מובילים לטעות, אלא לפשיעה.

תנאי נוסף שמובא בסוגיה להגדרת טעות של בית הדין הוא שהוראת בית הדין לא תהיה בעלת משמעות של עקירת דבר שלם מן התורה. היא לא יכולה להיות עקירה של גוף מן התורה, אבל אם ההוראה נוגעת לפרטים של קיום המצווה, שם יכול להיות שנגדיר את ההוראה כטעות. בעניין זה שוב צפה ועולה תמיהתנו, שהרי כל הוראה פרטנית של בית הדין כרוכה בתהליך פרשני ממושך ובפלפול ויישוב סתירות בין מקורות. ולהם לכאורה נתונה הסמכות להכריע בה. מה יהפוך את דרשתם ופרשנותם לטעות?

כדוגמה ל'דרשת טעות' מציע ר' זירא את הדרשה הבאה: בתורה כתוב "בחריש ובקציר תשבות" וכוונת הפסוק הזה להורות על שביתה ממלאכת הקרקע בשנת השמיטה. מה יהיה אם בית הדין יסיק שהמילה "תשבות" רומזת ל"שבת" וילמדו מדרשה זו שחרישה בשבתות נאסרה רק בשנת שמיטה? האם דרשה כזו אפשרית או שהיא תיחשב לטעות?

מדובר בדרשה שאנו מוצאים כדוגמתה בדברי חז"ל. זו דרשה שצריך להיות מתוחכמים מספיק כדי להפיק אותה, והיא עשויה לשכנע מי שאינו מצוי ברזי תורה.  ההבדל בין דרשה כזו לדרשות חז"ל "תקפות" עשוי להיות בלתי מובן לסתם אדם. ואכן, חלק מן המפרשים ניסו לבאר היכן הטעות בדרשה כזו. חלקם תלו זאת בכך שאיסור ל"ט אבות מלאכה נלמד מן התורה מסמיכות איסור מלאכה למשכן ובכלל זה איסור חרישה וקצירה ולא ניתן להפקיע לימוד זה בדרשה אחרת וחלקם תלו זאת בכך שהפסוק "בחריש ובקציר תשבות" תפוס לדרשה אחרת המלמדת עקרון לענישה על מלאכות שבת (חילוק חטאות). ובשורה התחתונה, יש מנגנון פרשני מחייב שלעיתים כלפי חוץ נדמה שהוא כולל כל וירטואוזיות אפשרי, אך אין הדבר כן. כל פרשנות כפופה לכללי הפרשנות הידועים לחכמים.

מתברר, שגם בתי הדין עשויים לטעות ולאמץ את כללי הלוגיקה הנכונים ליצירת מסקנה שגויה החורגת מכוונת הכתובים. לא כל לוליינות פרשנית, הנחזית להיות מפולפלת ומעמיקה היא אכן כזו. הפרשיה הזו באה ללמד שיש גבולות גם ללוגיקה, יש אמת ויש שקר, יש כללי דרשה, ולעולם היצירה האנושי יש מגבלות בכתובים. ומכאן שלא כל קביעה רבנית היא אמת התורה, ולא כל דבר היוצא מפיו של חכם הופך להיות נכון. יש מקום לבחינת ההיגיון הפנימי של דבריו, ולגילויי טעות.

(ויקרא תש"פ)