הרב מאיר נהוראי (רב משואות יצחק, יו"ר רבני בית הלל)ספר שמות מסתיים עם המתנת משה מחוץ למשכן. הוא אינו יכול להיכנס שנאמר: 'וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד כִּי שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן.' לעומת זאת, ספר ויקרא פותח בהזמנה מיוחדת למשה להיכנס פנימה: 'וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר'. אין זו הפעם הראשונה שהקב"ה קורא למשה. כאשר הקב"ה נתגלה למשה מתוך הסנה נאמר: 'וַיַּרְא ה' כִּי סָר לִרְאוֹת וַיִּקְרָא אֵלָיו אֱלֹקִים מִתּוֹךְ הַסְּנֶה וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי' (שמות ג,ד) ולאחר מכן בעיצומו של מעמד הר סיני: 'וּמֹשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱלֹקים וַיִּקְרָא אֵלָיו ה' מִן הָהָר לֵאמֹר כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל'. ואף לאחר מעמד הר סיני נאמר: 'וַיִּשְׁכֹּן כְּבוֹד ה' עַל הַר סִינַי וַיְכַסֵּהוּ הֶעָנָן שֵׁשֶׁת יָמִים וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִתּוֹךְ הֶעָנָן' (שמות כד, טז). ובכל זאת, קריאתו של ה' אל משה בפעם הזו שונה מקודמותיה.
ספר תורת כהנים קרוי 'ויקרא' על שם קריאה זו, וגם כתיבת המילה שונה – ויקרא (אל"ף זעירא). הקריאה אל משה באה לאחר שהושקעה עבודה רבה בבניית המשכן. משה, שפיקד על בניית המשכן, יכול היה להרגיש כבעל הבית עליו. ובכל זאת, משה כבש את יצרו והמתין להזמנה מהקב"ה. רבי בונם מפשיסחה מסביר, שהאל"ף הזעירא רומזת על ענווה. דווקא משה, הדמות המרכזית בבניית המשכן, שמלאכת המשכן מיוחסת אליו – 'ויְכַל מֹשֶׁה אֶת הַמְּלָאכָה', יכול היה להרשות לעצמו יותר חופש וחרות בתוך המשכן. אבל, משה העניו מכל אדם אינו נכנס אל המשכן עד אשר יוזמן על ידי הקב"ה.
הסבר דומה ניתן מבעל התניא לנכדו. כאשר אדמו"ר בעל ה'צמח-צדק', הרבי השלישי בשושלת אדמו"רי חב"ד, הגיע לגיל שלוש, אמו נפטרה וסבו האדמו"ר הזקן, בעל התניא, לקח אותו לביתו. הוא הכניסו אל ה'חדר'. הרבי 'בעל התניא' הורה ל'מלמד' לקרוא עם הילד את הפרשיה הראשונה של פרשת ויקרא. לאחר הלימוד שאל הילד את זקנו, מדוע האות "א" של המילה "ויקרא" היא קטנה. בעל התניא הסביר לנכדו שאכן כל אותיות א' בתורה הם בינוניות למעט שתי פעמים. פעם אחת יש אות אל"ף זעירא: 'ויקרא אליו' ופעם אחרת בפסוק הראשון של ספר דברי הימים, שם יש אות אל"ף רבתי וגדולה: 'אָדָם שֵׁת אֱנוֹשׁ'. המשותף בין האדם הראשון למשה הוא ששניהם היו אנשי מעלה שלא היו כמותם. אדם הראשון היה יציר כפיו של הקב"ה וממנו הושתתה האנושות כולה, ומשה רבינו היה זה שקיבל את התורה מידיו של הקב"ה ודיבר עם ה' פנים אל פנים. לשניהם היה ראוי שתהיה 'אלף רבתי', אולם משה רבינו זכה בזכות הענווה לאל"ף זעירה. דווקא בפסוק המדגיש את חיבתו של הקב"ה למשה רבינו ומזמינו אישית למשכן בוחר משה להקטין את עצמו.
בכך ניתן להבין את הטעם, שקריאתו של הקב"ה למשה כתובה בתחילת ספר ויקרא ולא בסוף ספר שמות. ספר ויקרא, ספר הקרבנות, מבקש להצביע על עמידתו של משה בפתח המשכן, כסמל ודוגמא לעמידה של מקריבי הקרבנות. עמידתו של משה מתוך ענווה לפני ה' מסמלת את עמידתו של מקריב הקרבן. ' אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לה' מִן הַבְּהֵמָה מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם.' מסביר הספורנו, שאדם המקריב קרבן חייב להקריב מעצמו תחילה כלשונו של הפסוק: 'אדם כי יקריב מכם', ורק לאחריה בא הקרבן עצמו. אדם צריך להכניע את עצמו לפני הבורא ורק לאחר מכן הוא מביא את הקרבן לה'.
עמידתו של משה לפני הקב"ה היא סמל ודוגמא לכל עמידה שלנו לפני ה'. כאשר אנו עומדים לפני ה' בתפילת הלחש אנו מבקשים את רשותו להתפלל – 'ה' שפתי תפתח ופי יגיד תהילתך'. אם נבין שעמידתנו לפני הקב"ה אינה ברורה מאליה, הרי שהתפילה תהיה טהורה יותר, ונודה על זכותנו להתפלל. עמידה מתוך כניעה וענווה לפני ה' מאפשרת לנו לפתוח בתפילה.
בימים אלו שהקרונה מתפשטת בעולם, אי הידיעה באשר לצפוי יוצרת בהלה וחרדה. לא היה אחד שצפה מגיפה בסדר גודל שכזה. דווקא האדם המודרני, שהצליח לכבוש הרבה מן הטבע, נותר חסר אונים נוכח המגיפה. אלו רגעים שהענווה יפה לאנושות. (ויקרא תש"פ)
