הכהן אביעד (פרופ', נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)כפי שהדגישו כמה ממפרשי המקרא (דוגמת הרמב"ן), ובשונה ממנהיגי דורנו, שלעולם אינם נכשלים או מגלים תחושות של חולשה, ייאוש ומורך לב, אבות האומה מצטיירים לעתים כבני אנוש, היודעים לא רק עליות אלא גם מורדות, ונתפסים לעתים כחלשים, חסרי אונים ומיואשים. יתר על כן: בשונה מכמה מדינאים ומנהיגים בימינו, אבות האומה הכירו בחולשותיהם ובמגבלותיהם, וליבם היה כרוי לשמע שוועת הציבור שאותו ביקשו להנהיג.
ביטוי חריף לכך ניתן בקריאתו-זעקתו של משה רבנו בפרשתנו: "לֹא אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי לָשֵׂאת אֶת כׇּל הָעָם הַזֶּה כִּי כָבֵד מִמֶּנִּי. וְאִם כָּכָה אַתְּ עֹשֶׂה לִּי, הׇרְגֵנִי נָא הָרֹג אִם מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ וְאַל אֶרְאֶה בְּרָעָתִי".
הייאוש עולה ובוקע מתוכה של זעקת שבר כפולה זו: "לֹא אוּכַל". "כִּי כָבֵד מִמֶּנִּי". וְאִם כָּכָה אַתְּ עֹשֶׂה לִּי – הׇרְגֵנִי נָא הָרֹג!".
כידוע, בלשון מקרא אין תמיד הקפדה על האבחנה בין לשון זכר ונקבה הנהוגה בימינו (וראו רמב"ן על אתר: "ועל דרך הפשט, מנהג הלשון הוא גם בזכר, "אַתְּ כְּרוּב מִמְשַׁח הַסּוֹכֵךְ וּנְתַתִּיךָ בְּהַר קֹדֶשׁ" (יחזקאל כח, יד). גם בלשון חכמים אַתְּ מתייחס לעתים גם לזכר, דוגמת הצירוף הידוע מן ההגדה של פסח: "ושאינו יודע לשאול – אַתְּ פתח לו!".
למרות זאת, חכמים (ורש"י בעקבותיהם) הסתמכו על השימוש בלשון נקבה לא שגרתית זו המיוחסת כלפי הקב"ה כדי להעצים את גודל השבר של משה רבנו עצמו: "ואם ככה את עשה לי – תשש כוחו של משה כנקבה".
קריאה זו, של "לא אוכל אנכי לבדי", מהדהדת קריאה דומה, כמעט זהה, בפרשת דברים (א, ט-יב): "וָאֹמַר אֲלֵכֶם בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר: לֹא אוּכַל לְבַדִּי שְׂאֵת אֶתְכֶם… אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי טׇרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם וְרִיבְכֶם".
ויושם אל לב, משה רבנו מדגיש כי "אי יכולתו" לשאת במשא העם לא כניסיון להתחמק מן השליחות שהוטלה עליו, אלא ההדגשה היא על הנשיאה בעול "לבדו".
יהא אשר יהא, בהמשך הפרק בספר דברים (יג-טו) באה מיד לאחר קריאת שֶבֶר זו עצה מעשית והנעה לפעולה, שתוצאתה היענות העם לעצת משה והצלחה בפתרון הבעיה: "הָבוּ לָכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וּנְבֹנִים וִידֻעִים לְשִׁבְטֵיכֶם וַאֲשִׂימֵם בְּרָאשֵׁיכֶם. וַתַּעֲנוּ אֹתִי וַתֹּאמְרוּ טוֹב הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ לַעֲשׂוֹת. וָאֶקַּח אֶת רָאשֵׁי שִׁבְטֵיכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וִידֻעִים וָאֶתֵּן אוֹתָם רָאשִׁים עֲלֵיכֶם שָׂרֵי אֲלָפִים וְשָׂרֵי מֵאוֹת וְשָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת וְשֹׁטְרִים לְשִׁבְטֵיכֶם".
משה רבנו לא נותר לבד. מצטרפים אליו במשא העם המון צבאות: "שרי אלפים ושרי מאות, שרי חמישים ושרי עשרות", ואפילו "שוטרים".
לא כן בפרשתנו. מה היה לו למשה שביקש את נפשו למות?
חכמים הראשונים, למן ימות התנאים ואילך, פירשו שבאותה עת הראהו הקב"ה למשה את הפורענות שעתידה לבוא על ישראל. וכך אמרו בספרי, מדרש התנאים: "לפי שהראה הקב"ה למשה סדר פורענות העתידה לבוא עליהם. היה רבי שמעון אומר: משל למה הדבר דומה? לאחד שיצא ליהרג הוא ובניו. אמר לספקלטור [=למוציא להורג]: הרגני עד שלא תהרוג את בניי. לא כשם שנאמר בצדקיהו (מלכים ב, כה) "וישחט את בני צדקיהו לעיניו" ואחר כך "את עיני צדקיהו עיור". כך אמר משה לפני המקום: אם ככה את עושה לי – הרגני נא הרוג! הא יפה לי להורגני תחילה ואל אראה בפורענות העתידה לבוא עליהם".
איזה מחזה נורא! המנהיג הגדול, רבן של ישראל, "אינו יכול עוד".
עוד הרוג, ועוד חלל, והסוף לא נראה באופק.
וכך פירש גם הרמב"ן על אתר: "וטעם הרגני נא הרג, שתשלח עלי הורגים בחרב, כי טוב מותי אפילו בחרב אדם מחיי בצער הזה, ויתכן שהוא כמו המיתני!".
יתר על כן: חכמי המדרש ראו בכפל הלשון, "הרגני נא הרוג", ביטוי נוקב לייאוש שאחז במשה רבנו לנוכח המיצר שאליו נקלע, לכאורה מבוי סתום ללא תקנה: "אמר משה לפני הקב"ה: ריבונו של עולם! הרוג את ההרוג. אם אדבר לישראל – יהיו הורגין אותי, ואם לא אעשה שליחותך – אתחייב הריגה. לפיכך, בין כך ובין כך הרוג אני, הרוג את ההרוג".
פרשנים אחרים, נטו לראות את עיקר הזעקה בתחושת הבדידות של משה רבנו. "לא אוכל אנכי לבדי". בניגוד למנהיגים שחושבים שהם כל יכולים, ועושים הכל כדי להיות "בודדים בצמרת", לבל יאיים איש על מנהיגותם או יתיימר שיכול הוא להחליף אותם, משה רבנו הבין שעל מנת ליצור הנהגה ראויה יש ליצור הנהגה קולקטיבית, לבזר את הסמכויות ולשתף כמה שיותר אנשים טובים במשא המנהיגות.
ביטוי לבדידותו של הניצב בראש, ניתן גם בדברי הנביא אליהו: "וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ אֶל הָעָם: אֲנִי נוֹתַרְתִּי נָבִיא לַה' לְבַדִּי, וּנְבִיאֵי הַבַּעַל אַרְבַּע מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים אִישׁ" (מל"א יח, כב), מכריז אליהו בקול גדול.
והיו שהקשו: וכי אליהו נותר "נביא לה' לבדו?", והלא היו לפחות עוד מאה נביאים לצידו, כמו שנאמר (מל"א יח, ג): "וַיְהִי בְּהַכְרִית אִיזֶבֶל אֵת נְבִיאֵי ה' וַיִּקַּח עֹבַדְיָהוּ מֵאָה נְבִיאִים וַיַּחְבִּיאֵם חֲמִשִּׁים אִישׁ בַּמְּעָרָה וְכִלְכְּלָם לֶחֶם וָמָיִם".
אלא מכאן ש"נביא במערה – לאו נביא הוא. תפקיד הנביא-המנהיג הוא לצאת אל עַמו, ולהיות עמם גם בצרתם, ולא להיכבד בביתו או להתחבא ב'מערה'.
ומכל מקום, גם אליהו הגיע לכדי ייאוש, ובדומה למשה רבנו ביקש למות (שם יט, ד): "וְהוּא הָלַךְ בַּמִּדְבָּר דֶּרֶךְ יוֹם, וַיָּבֹא וַיֵּשֶׁב תַּחַת רֹתֶם אֶחָד, וַיִּשְׁאַל אֶת נַפְשׁוֹ לָמוּת וַיֹּאמֶר רַב עַתָּה ה', קַח נַפְשִׁי, כִּי לֹא טוֹב אָנֹכִי מֵאֲבֹתָי".
מנהיג, כמוהו ככל אדם, עשוי להיות "בודד" גם בחברת בני אדם. אולי אינו תמיד "לבד", ולעתים אף מוקף בהמון אנשים, אבל הוא "בודד". אין איש החולק עמו את משא ההנהגה.
גדולתו של מנהיג – וכמוהו של כל אדם – היא שגם באותם רגעים שמכיר הוא בחולשתו, אין הוא נתפס לכלל ייאוש. הוא ממשיך לנסות ובהתמדה להיחלץ מן המיצר, משתף עמו אחרים, נמנע מנפילה בבור הייאוש ומביט קדימה בתקווה.
