בן דוד יצחק (רב, ד"ר, ראש בית המדרש שערי ציון להכשרת רבני ערים)יוצאים לדרך. אחרי למעלה משנה של חניה למרגלות הר סיני, סוף סוף יוצאים לדרך. לאחר תקופה ארוכה של הכנה ובניית המחנות, הדגלים וסדר הנסיעה, הגיעה העת לצאת למסע הגדול מהר סיני לארץ ישראל.
במסגרת היציאה לדרך, מפרטת התורה בפעם החמישית (!) מאז תחילתו של ספר במדבר את שמותיהם של כל נשיאי השבטים. כן, כן כל השמות האלו שמרוב איזכורם האינטנסיבי מתחילת הספר הם כבר שגורים על לשוננו: אליצור בן שדיאור, נחשון בן עמינדב, שלומיאל בן צורישדי ושאר חבריהם להנהגה המקומית של כל שבט ושבט. מאז תחילתו של ספר במדבר, התורה לא מחמיצה אף הזדמנות להזכיר אותם בשמם המלא. אנו פוגשים אותם בפרק הראשון של הספר כמי שלקחו אחריות יחד עם משה על מנין העם והשבטים. אנו פוגשים אותם פעם נוספת כאשר מחלקים את העם לדגלים ולמחנות. גם שם התורה תזכיר פעם נוספת כל נשיא ונשיא בשמו המלא יחד עם שם אביו.
לאחר מכן, במסגרת חנוכת המשכן כל נשיא יוזכר פעמיים בשמו המלא: לפני ולאחר ציון הקורבן שהביא כל אחד ואחד מהם. וכעת, בפעם החמישית כאמור, התורה תזכיר אותם במסגרת התיאור המפורט של היציאה למסע. התורה מתארת כיצד כל שבט וכל דגל יצא למסע, ובהקשר זה מזכירה שוב את השמות המלאים של כל נשיאי השבטים. למקרה ששכחנו, כמובן.
כל האזכורים הרבים והחוזרים הללו נועדו להעביר את המסר, עד כמה מרכזית המנהיגות המקומית שמתלווה למנהיגות המרכזית של העם. לא רק משה ואהרן מנהיגים את העם. לא רק ההנהגה הלאומית המרכזית חשובה. חשובה גם ההנהגה המקומית. המנהיגות בדרג הביניים שפועלת קרוב יותר לשטח, שקרובה לאופיו ולטבעו של כל שבט. מכירה ומחוברת לבעיותיו ולעולמו, ודואגת לתווך את הרוח הגדולה של ההנהגה המרכזית לתוך המרחבים השבטיים, לתוך ה'שכונות' וה'חמולות' שקיימות בכל שבט ושבט. היא חשובה תמיד, וחשובה במיוחד כאשר יוצאים למסע קשה, מפרך ומלא אתגרים.
והנה, כאן מגיעה ההפתעה: לאחר כל כך הרבה אזכורים בחלקים הפותחים של ספר במדבר במסגרת ההכנה למסע, מכאן ואילך כל הנשיאים הללו – פשוט נעלמים. פסוקי היציאה לדרך, הם הפעם האחרונה שיוזכרו הנשיאים בספר במדבר ובתורה בכללותה. 'בילד אפ' כה מפואר, ולפתע: היעלמות מוחלטת! (כאן המקום להודות לחברי רועי הכהן שהעמידני לראשונה על היעלמות זו).
ובכן: לאן נעלמו הנשיאים?
קשה שלא לשים לב לכך שבמקביל להיעלמותם של הנשיאים, מתחילות הצרות הגדולות של ספר במדבר. והן מגיעות בצרורות. המתאוננים, קברות התאווה, מרים ואהרן מדברים סרה במשה, ואז מגיעה הטרגדיה הנוראה של חטא המרגלים, ומיד לאחריה – חטא המעפילים. ובעקבות החטאים הללו, והגזירה הקשה של דור שלם שנגזר עליו למות במדבר, אנו מגיעים היישר למרד של קרח ועדתו ולתוצאות הקשות שלו. רצף של משברים, מרידות, התפרקות והתפוררות.
האם המשברים הפוליטיים והחברתיים הללו הם אלו שגרמו לשכבת הנהגת הביניים לסגת ולהיעלם? או שמא להיפך: היעלמותם של מנהיגי השבטים היא זו שגורמת להתפרקות החברתית כאשר קירות התמך של ההנהגה המקומית כבר לא נמצאים בשטח כדי לייצב את המערכת ולייצר את החיבור שבין ההנהגה הלאומית לבין השטח העממי.
משה, בכל אופן, הבין כבר בשלב מאוד ראשוני את חשיבותה של מנהיגות הביניים. כבר בפרשתנו כאשר העם נושא את תלונותיו על היעדר מגוון קולינרי בחיים במדבר, משה מביע בפני א-לוהים את תביעתו/בקשתו: "לֹֽא־אוּכַ֤ל אָנֹכִי֙ לְבַדִּ֔י לָשֵׂ֖את אֶת־כָּל־הָעָ֣ם הַזֶּ֑ה כִּ֥י כָבֵ֖ד מִמֶּֽנִּי". ואכן, ה' נעתר למצוקתו של משה ומורה לו למנות שבעים זקנים שישאו יחד איתו בעול ההנהגה. גם כאשר אלדד ומידד מתנבאים במחנה, ויהושע מבקש ממשה להענישם, עונה לו משה במשפט האלמותי: "וַיֹּ֤אמֶר לוֹ֙ מֹשֶׁ֔ה הַֽמְקַנֵּ֥א אַתָּ֖ה לִ֑י וּמִ֨י יִתֵּ֜ן כָּל־עַ֤ם יְקֹוָק֙ נְבִיאִ֔ים כִּי־יִתֵּ֧ן ה' אֶת־רוּח֖וֹ עֲלֵיהֶֽם".
משה הוא לא מנהיג המחפש שלטון יחיד. הוא מבין את חשיבותה של מנהיגות הביניים, ואותה הוא מבקש לחזק בכל דרך. אבל נראה שגם מינויים של שבעים הזקנים לא נותן את המענה המיוחל. אולי מפני שזו מנהיגות חסרת ניסיון. אולי מפני ששבעים הזקנים הללו פעלו כגוף הנהגה מרכזי, ולא חתרו למגע ישיר עם השבטים עצמם. כך או כך, היעלמותם של נשיאי השבטים הותירה את חותמה ככל הנראה בהתדרדרות המתמשכת שמתרחשת מכאן ואילך, וכפי שראינו, לרוב אורכו של ספר במדבר.
כאשר בערה אש ה' במתאוננים רע בקרב העם, מפרש רש"י על פי חז"ל שהאש בערה בקצינים ובצדיקים שבעם. נראה שפירוש זה מבקש למקם כאן, בפרשה הזו, את היעלמותם המסתורית של נשיאי השבטים. אם אכן מנהיגי השבטים נענשו ומתו בפרשת המתאוננים, הדבר מסביר את הוואקום המנהיגותי שנוצר מיד לאחר מכן, את הבקשה הדחופה של משה לא להישאר 'בודד בצמרת' ההנהגה, ואת מינויים של שבעים הזקנים שמתבצע כמענה לצורך שמביע משה.
פרשנות זו לפרשתנו מדגישה את חשיבותה הקריטית של מנהיגות הביניים ברמת השטח. מנהיגים קהילתיים, שלא מביטים לעם מגובה של עשרים אלף רגל, אלא מחוברים לשטח, וחיים אותו מבפנים. מנהיגים שניסיון החיים והמנהיגות, וההיכרות הישירה והאינטימית עם צאן מרעיתם, הם מקור כוחם וסוד תרומתם.
