אבינעם הרש (מחנך)
שלום ליאן מושטין, התלמידה בכיתה ז' שתלמידות שפכו עליה חומר ניקוי.
אנחנו לא מכירים, אבל רציתי בכל זאת לכתוב לך כמה מילים: קודם כל שתדעי שאני מעריץ אותך. לא המצאת את הגלגל, לא זכית בנובל ולא סיימת ראשונה על הפודיום כאשר התקווה מתנגנת מעלייך, ובכל זאת אני מעריץ אותך.
בגלל, שהוכחת שעוף החול זה לא סתם סיפור יפה אלא אשכרה דרך חיים. שפכו עלייך חומר ניקוי. אלוקים ישמור. אני כותב את זה ועדיין לא מאמין. שרפו אותך. השפילו אותך. גמרו אותך. מחקו את האישיות שלך. התעללו בך.
ואת, ליאן היקרה, בחרת בחיים. בחרת לא לשתוק ולהוריד את הראש. לא להיות כמו סמרטוט שסחוט בחומר ניקוי. אלא הרמת את הראש ועוד הוצאת את זה החוצה לתקשורת, יודעת ומבינה שאת לא עשית שום דבר רע לאף אחת ולא את צריכה להתבייש.
יצא לי כמחנך כיתה וכאחד שנמצא כבר כמה שנים במערכת החינוך להיתקל בכל מיני דוגמאות ומקרים של עבריינות שפוגעת בתלמידים:
תלמידים שפוצצו אותם במכות, תלמידים שהשפילו אותם או פרסמו תמונות מזעזעות ומשפילות שלהם בפני כל קבוצות הוואטסאפ, תלמידים שהעיפו אותם מקבוצות הוואטסאפ, תלמידים שצחקו עליהם, תלמידים שדרכו עליהם, תלמידים שלעגו להם, תלמידים שרמסו את הכבוד העצמי שלהם.
ולמרות שעברו כבר שנים, אני עד עכשיו זוכר את המבט המושפל של התלמידים הללו, איך שהם מסתכלים עליי, המחנך, ומחכים לראות איך אני אגיב וצועקים שהצדק ייעשה.
ועד עכשיו אני זוכר איך שההורים שלהם באו לדבר איתי ולבקש על נפשם וזעקו ואמרו לי:
"הרסו לי את הילד! אתה מבין שצילקו לנו את הילד?"
ולמרות שעברו כבר כמה שנים אני זוכר את הפגישה ההיא ואיך אני מסתכל על ההורים האלו, הלב שלי איתם וכל מה שאני יכול להגיד להם בתור מחנך זה: "אל תדאגו, זה בבדיקה. אנחנו נשב ביחד עם המנהל, הסגנית והיועצת ונעניש אותו בחומרה". ואז, ליאן, האמא והאבא של הילד המושפל ניגשו אליי ושאלו אותי: "תגיד לנו, המחנך, מה זה בדיוק בחומרה? למה אתה מתכוון, הוא יעזוב את בית הספר?"
ואני מסתכל על המנהל שמסתכל על הסגנית שמסתכלת על היועצת שמסתכלת עליי שמסתכל בחזרה על המנהל וכולנו מנסים להבין מי בדיוק אמור להסביר להורים האומללים האלו שהכוונה "בחומרה" של בית הספר, היא בעצם השהייה לבית. אם זה חמור, אז יום. אם זה ממש חמור אז יומיים. ואם התלמיד עבר כל גבול וממש גרם לנזק פיזי ונפשי לתלמיד אחר אז שלושה ימים.
ובשלושה ימים האלו התלמיד הפוגע יכול גם לקבל קייטנת בטן גב מההורים שלו שדואגים שחלילה נפשו של העבריין הקטן לא תיפגע ולכן הם מוציאים אותו לקניון ולמקדונלדס ועל הדרך גם לסרט ואחרי שלושה ימים הוא חוזר לבית הספר ואז הוא מתנצל בפני הילד שהוא פגע והתעלל בו לפני כל הכיתה, והנה הוא חזר בחזרה לבית הספר, מאושש כולו, שמח וטוב לב אחרי קייטנת השהייה של שלושה ימים. ובטח ליאן, את שואלת, מה לגבי התלמיד המושפל? ובכן, הוא רק התכנס לתוך עצמו ונהיה יותר מדוכדך ויותר מתוסכל וזה גם יהיה השיעור החשוב שהוא ילמד בבית הספר:
למרות שהצוות החינוכי של בית הספר הוא בד"כ מסור, אכפתי ורגיש ויעשה הכול בשביל להגן על התלמידים שלומדים בתוך מערכת החינוך, בתכלס' – אתה צריך וחייב להיות חזק. כי אם לא תהיה חזק, 'הם', התלמידים העבריינים, יכולים לדרוך עליך.
למרות המערכת המגוננת.
וזה מה שעשית, ליאן. החלטת להיות חזקה ולא חיכית שהצוות החינוכי יתכנס ותצא החלטה מסודרת של השהייה וכל מיני עונשים שממש 'יפחידו' את התלמידות העברייניות שעשו לך את מה שעשו לך, אלא החלטת לא להתבייש והוצאת את זה החוצה:
החלטת לטהר באור השמש את כל הגועל נפש והיחס המבזה שבעבע מתחת לפני השטח והיה יכול ללוות אותך עד לכיתה י"ב, והצעד האמיץ ומעורר ההשראה הזה שלך, ליאן, הזכיר לי את הצעד של אופק ראשון, נערה שחוותה חרם במשך שש שנים ועד שהיא לא פוצצה את זה בתקשורת, אף אחד מקרב ההורים או המורים לא האמין שיש בכלל חיה כזו:
לא לדבר עם מישהי במשך שש שנים. כאילו זה אמיתי בכלל?
החלטת ליאן, לנצל את כל הבמות שעמדו לרשותך ופתחת את הפה שלך והיישרת מבט לעבר התלמידות שהשפילו אותך וצעקת להם:
'הנה אני כאן, עומדת, בועטת, נושמת ובעיקר לא נותנת לכם לדרוך ולרמוס את הכבוד שלי!'
ובמקום שתזחלי בחזרה לעבר הפינה השחורה והמתסכלת והחונקת של כל התלמידים והתלמידות המושפלים והנרמסים והנעלבים, פוצצת את הכאב והטראומה שלך בפני כל עם ישראל שהחזיר לך חיבוק ענק וצעק לך בקול גדול כמה שאת חזקה ומיוחדת.
אין לי ספק, ליאן, שעוד תקבלי הזמנות לבית ספר ותיכונים שיבקשו ממך לדבר בפני תלמידים ותלמידות, חלקם מפוחדים, חלשים, סובלים, כאלו שעוברים התעללות.
אין לי גם ספק, ליאן, שתעשי את זה כמו גדולה!
אז תמשיכי להרים את הראש, להסתכל לתלמידות ששפכו עלייך את חומר הניקוי בעיניים ולהבהיר להן: אני וכל הילדים שחטפו וחוטפים מכם, התלמידים העבריינים, מתכוונים להיות כאן בשביל להישאר.
מאחוריכם יש מצלמה וטיק טוק. מאחורינו יש את כל עם ישראל.
(מאמר זה לא בא למתוח ביקורת על צוות בית הספר של ליאן, אלא לתאר מציאות).
(שמות תשפ"ב)
