מסי גדול היה פה

כמחצית מאוכלוסיית העולם המבוגרת, כמה מיליארדי אנשים, צפו במשחקי המונדיאל. הלב משתאה לנוכח האנרגיות הבלתי נגמרות שמשחק זה מרכז אליו. אכן, המפגש בין משחק הגמר לבין מועד הדלקת נר ראשון של חנוכה, העלה והתסיס פעם נוספת את העימות והמתח שבין יהדות ויוונות.

שני קטבים אלה נראים מנוגדים לחלוטין, ואינם נפגשים זה עם זה. אכן, יש מי שמכור לספורט ורואה בו דת של ממש, על שלל סממניה (בארגנטינה קיימת מזה שנים רבות "דת מראדונה" שעשויה להתחלף כעת ב"דת מסי"), ויש מי שרואה בו אלילות חלולה, עבודה זרה של ממש, או למצער בזבוז זמן והבל הבלים ("22 חוליגנים רצים אחרי כדור מלא אוויר").

בתווך מצויים חכמי תורה ואנשי רוח, המודעים למציאות ואינם מתעלמים הימנה, ולפיכך שואפים להפיק גם מן הספורט תובנות חשובות בעבודת ה'.

גם בנושא זה, אחד היה מו"ר הרב אהרן ליכטנשטיין ע"ה. בנעוריו שיחק לא מעט כדורסל, וגם משבגר והיה לר"מ וראש ישיבה צעיר, היה מצטרף מדי פעם אל תלמידיו ועולה על המגרש. הגם שלימים נטש כליל עיסוק זה והקדיש כל דקה פנויה ללימוד תורה, ראה לא פעם בעולם הספורט מקור חשוב ללימוד אורחות מוסר.

לצד דבריו הנכוחים של הרמב"ם בהלכות דעות ("היות הגוף בריא ושלם – מדרכי השם הוא… ועוד כלל אחר אמרו בבריאות הגוף: כל זמן שאדם מתעמל ויגע הרבה… אין חולי בא עליו וכוחו מתחזק"), ראה הרב בספורטאים דגם, אות ומופת, למאמץ שיש להשקיע בלימוד התורה. וכך כתב: "עולם הספורט הוא במידה מסוימת עולם טריוויאלי; אנשים מבוגרים משתוללים כדי להשחיל כדור בתוך סל. למרות זאת, תכונות מוסריות יכולות להיות מעורבות בכך, ואכן הן מעורבות: שיתוף פעולה, עבודת צוות, המאמץ להוציא מעצמך את המרב, ועוד. המאמץ הפנימי המושקע על ידי האדם, או בדידותו של הרץ למרחקים ארוכים, הם יסודות מוסריים משמעותיים ביותר. אכן, אין הכרח להסכים לאמונתם של הבריטים, שניצחונם בקרב ווטרלו נעוץ ברוח שטיפחו במגרשי המשחקים של בית ספר איטון, אך אין כל ספק שבעולם הספורט, שהוא חסר חשיבות עצמית במהותו, ניתן להיתקל הן בגדלות מוסרית אמיתית, והן בשחיתות מוסרית אמיתית. כשרואים שחקן כדורסל שכל רצונו הוא לקלוע, ואינו מייחס כל חשיבות למשחק הגנתי, זה לא רק מטריד את השחקנים האחרים, אלא גם מעורר רגשי דחייה מוסריים".

אחת השאלות ההלכתיות המרתקות שהובאו לפתחו בהקשר זה היא השאלה האם רשאי תלמיד ל'חסום' את רבו בדרכו לסל, גם תוך הפעלת כוח פיזי, והאם אין בכך פגיעה ב'כבוד הרב'. שניים מתלמידיו נחלקו בדבר, אך כששאלו אותו הייתה תשובתו נחרצת: ברגע שהרב עולה על המגרש, הריהו כשאר כל אדם. אגב כך הוסיף לשואליו ניתוח למדני ושלל מקורות שמבחינים בין פגיעה מכוונת בכבוד הרב לבין פגיעה שנעשית "אגב גררא", תוך כדי עיסוק במלאכה.

הרב ליכטנשטיין הביא "ראיה" מעולם הספורט גם לעניין ההבחנה החשובה בין עיקר וטפל. כאשר נתבקש ל"זרום" עם 'רוח הדור', ולהסכים למגמה הרווחת בכמה ישיבות ומכינות שביטויה בנטישת לימוד הגמרא בעיון לטובת לימודי בקיאות, הלכה, מחשבה וחסידות, התנגד לכך בחריפות. "אכן, זו תורה וזו תורה, אך 'נטישת' הגמרא כמוה  כמעבר מעיסוק בכדורגל או בכדורסל לעיסוק בספורט יַמי נידח וראיית שניהם כשווים בין שווים". והיודע להבחין בין יום ולילה, שלא לומר בין תכלת לכרתי, יֵדע ויבין מה בין שניהם.

באחד הימים הביא לחדר הר"מים בישיבה גזיר עיתון שתיאר  כיצד שחקן מסוים עלה על המגרש בגמר ה"פלייאוף" ושיחק, כדרכו בהצטיינות, למרות החום הגבוה שלקה בו. "עלינו ללמוד ממנו מסירות נפש לתורה מהי".

מוּסר העבודה הגבוה של שחקני הספורט המקצועניים היה עבורו סמל ודוגמא. על מנת להמחיש לתלמידיו מהו 'עמל' אמיתי ומהי 'מסירות נפש' של ממש, הביא כ"ראייה" את לארי בירד, שחקן הכדורסל האגדי, שבהיותו נער היה משכים קום קודם עלות השחר למגרש הכדורסל השכונתי, הרבה לפני כולם, ומתאמן בקליעת מאות זריקות לסל,  במשך שעות ארוכות.

הספורט שימש אותו גם לשם הבהרת מונחים הלכתיים. באחד הימים נתבקש הרב להבהיר לשומעיו, ילדים קטנים, מהו ההבדל בין "הלכה" ו"מנהג". הרב חייך לרגע, ושאל את שומעיו: "שמא אתם מכירים את חוקי משחק הכדורסל?" הילדים השיבו בהתלהבות: "בוודאי שכן". המשיך הרב ואמר:  "טוב מאד. יש חוקים במשחק הכדורסל שתקפים בכל מקום שהוא, לא משנה היכן המשחק מתקיים. כך, למשל, גודל המגרש, גובה הסלים, וקווי הסימון על המגרש. כל אלה שווים בכל מגרש כדורסל. לעומת זאת, במשחק הבייסבול, יש חוקים שמשתנים ממקום למקום. כך, למשל, בניו יורק הדגל מוצב בצד אחד של המגרש, ואילו בבוסטון הדגל מוצב בצד השני". ואז סיים: "הלכה היא כמו כדורסל. כלליה אינם משתנים ממקום למקום. לעומת זאת, מנהג הוא כמו בייסבול. בכל קהילה ה'דגל' יכול להיות מוצב במקום אחר. כל קהילה – ומנהגיה שלה, והכל לפי מנהג המקום"…

כאשר נשאל מדוע החליט לעלות לארץ, ולעזוב את הקריירה המבטיחה שציפתה לו בארצות הברית, השיב: "אני מעדיף להיות על המגרש מאשר שחקן מילואים על הספסל או צופה אחד מני רבים בין ההמון המתהולל שביציע". היה במשפט זה ביטוי לגישתו ההלכתית ולפיה בארץ ישראל יכול אדם להגשים את המצוות באופן מלא ולעסוק ביישוב ארץ ישראל הלכה למעשה, בעוד שבחוץ לארץ המצוות התלויות בארץ אינן מקוימות ותורת הציונות-הדתית עולה לכל היותר כדי צפייה מרחוק.

מעולם תחרותי זה, שבו שווה כל שעה אלפי דולרים, נטל הרב לקח והורהו לתלמידיו גם בעניין חשיבות ניצול הזמן ואיסור ביטול תורה: "כל דקה של לימוד תורה שווה הון. תחשבו כל העת שהנכם שחקנים מקצועיים המשתכרים אלפי דולר לדקה ולכן אסור לכם לוותר או לבזבז אפילו דקה אחת".

והוסיף ואמר: "אם בדקה האחרונה – ואולי אפילו בשניות האחרונות במשחק – ניתן לשנות את התוצאה, אז גם בדקה האחרונה בשיעור ניתן להתחיל וללמוד משהו חדש. כל שנייה חשובה". ובקצירת האומר: "מוסר העבודה של הספורט, התובנה שבספורט אדם מתאמץ למצות מעצמו יותר ממה שהוא יכול", לקח גדול הוא בעבודת ה' ובלימוד תורה. נצא – ולמד.

(מקץ תשפ"ג)