במקרה או שלא, יצא שבשבוע אחד הקשבתי לשלוש הרצאות שונות שכולן התייחסו למיקומה הגבוה של ישראל במדד האושר העולמי. מהו המדד הזה? ובכן, מדי שנה מרכז המחקר לרווחה של אוניברסיטת אוקספורד יחד עם האו״ם, מפרסמים דירוג על מידת “שביעות רצון מהחיים". המשתנים העיקריים בשאלון הם תמיכה חברתית, תוחלת חיים, חופש אישי, נדיבות, הכנסה ואמון במוסדות. בשנים האחרונות ישראל מככבת בעשירייה הפותחת של המדד. נכון לשנת 2026, ישראל מדורגת במקום השמיני. עם המלחמות והכל. דורש הסבר, לא?
ובכן, ההסבר הסטנדרטי שחוזר במחקרים הוא עוצמת הקשרים החברתיים בישראל: משפחתיות, קהילתיות, התנדבות, שייכות וסולידריות גבוהה. יש אפילו מי שטוענים שדווקא חיים תחת איום מחזקים “לכידות גורל”, ולכן עולה תחושת המשמעות.
ההסברים האלה מן הסתם נכונים, אבל נראה לי שיש עוד שכבה. אני לא בטוחה שאוכל לגרד אותה מספיק כדי לנסח רעיון, אמנם עמום אך עיקש שיש לי.
אנסה: ישראלים אינם בהכרח “מאושרים” במובן של נוחות, שלווה או חיים קלים. אבל אם אני קוראת נכון את הנכונות של צעירים לעשות, לבנות, לשמח, להתנדב ולתת, המשמעותיות של החיים כאן היא הרבה מעבר לשותפות גורל.
הרשו לי להניח רגע לציניות ולטעון שבישראל יש נשמה. יש פה מתח רוחני גבוה. קשה להסביר בלי להיגרר לקלישאות רגשניות ואולי אפילו הזויות. מעיזה בכל זאת: להיות יהודים בארץ ישראל זה להיות חלק מסיפור גדול. שמעתי את פרשנותו המסקרנת של שרגא שמידלר על "ארץ אוכלת יושביה": האנשים כאן הופכים לחלק מהארץ, לחלק מהמהות של המקום הזה. ההשפעות בין הארץ והאנשים הן הדדיות.
לפני כמה שנים הגיע לביקור במסגרת פרויקט תגלית, קרוב משפחה של מלך, בחור צעיר שגדל בארה"ב ברווחה כלכלית ובנוחות שכאן בארץ אולי אין. הוא פגש את מלך בשוק מחנה יהודה של יום שישי תוסס ומלא בצעירים וצעירות. העיניים נצצו לו כשהוא חזר ואמר "איזה אנרגיות מטורפות! אין דבר כזה בשום מקום בעולם!" מעבר לכל, נראה לי שהאופוריה שלו נבעה מתחושות שייכות, חיוניות ומשמעות עמוקות שפתאום עטפו אותו.
לפי הקריאה הזאת, הדירוג הגבוה של ישראל אינו פרדוקס אלא אפילו תוצאה צפויה. משמעות ממלאת צורך קיומי ששפע חומרי לא יכול להתחרות בו. מדד האושר העולמי מפתיע רק עבור מי שלא מוכנים להניח בצד את הספקנות והציניות.
