המלחמה שמשנה את כולנו

המציאות הישראלית מטלטלת את חיינו החיצוניים והפנימיים זה למעלה משנתיים וחצי – טלטלה החוצה גילאים, מגזרים ותפקידים. נדמה כי המלחמה שלחה אדוות עמוקות לכל נימי קיומנו, ואני מוצאת את עצמי מתבוננת בהן באופן משתאה, סקרן, לא שיפוטי – ובעיקר תוך לקיחת נשימה עמוקה. ברור כי את ההשלכות ארוכות הטווח והעמוקות באמת, עדיין איננו מכירים במלואן. אבקש להצביע על מספר תמורות חברתיות ומעשיות שכבר מורגשות היטב בחיינו:

שינוי בניהול הפיננסי ובתכנון העתיד: המושג "עתיד" איבד את נוקשותו הליניארית, והתחדדה ההבנה שההווה הוא הנכס הוודאי היחיד. הכרה זו אינה מובילה להתנהלות רשלנית, אלא לניהול מפוכח יותר – השקעה בחוויות, בביטחון רגשי ובחוסן קהילתי. תוך אימוץ גמישות כלכלית, המחליפה את התוכניות ארוכות הטווח, ופניה להשקעות פיננסיות מומלצות.

סדר היום והלימודים האקדמיים: המרדף אחר תארים והישגים "יוקרתיים", לשם שורת הסטטוס בלבד, מפנה את מקומו לחיפוש אחר הכשרה בעלת ערך או התאמה אישית ליכולות, לתחומי העניין ולמשאבים הקיימים. גם סדר היום משתנה: ניכרת הערכה מחודשת לרוטינות פשוטות, למשפחתיות, לטבע ולשקט, כמענה לצורך להגן על הנפש מפני הרעש החיצוני.

במרחב האישי (זוגיות, הקמת משפחה ומערכות יחסים): המטוטלת נעה בעוצמה "לכאן ולכאן". מחד, אנו רואים בחירה מובהקת בחיים – זוגות שממהרים להתמסד ולהביא ילדים, מתוך תחושת המשכיות, וקשרים משפחתים שמתהדקים. מאידך, הלחץ הגביר את חווית השחיקה ואף מאיץ פירוק מסגרות, חישוב מסלול מחדש והבנה חותכת שהחיים קצרים מכדי לחיותם בסבל ובכאב ממושכים.

תרבות הפנאי: תפיסות חדשות מתפתחות לאחרונה ביחס לצריכת תרבות הפנאי, אשר הפכה בקרב רבים לעוגן של ריפוי, ולא רק לכלי להסחת דעת.

המציאות מולידה גם מבט מפוקח וכואב על המערכת הפוליטית והחברה המקוטבת: מתחת לפני השטח אנו עדים להתהוותם של גופים ומסגרות פוליטיות חדשות, המנסים לצמוח מתוך השטח וההתגייסות האזרחית. בתוך כך, מתחדד קו שסע חדש: מי שבוחר להישאר מקובע בקונספציות הישנות ולא השתנה בעקבות המלחמה, הופך בעצמו לאתגר לאומי מורכב. חוסר היכולת או הסירוב לקחת חלק במהלך השינוי הכללי מעמיד למבחן את היכולת שלנו להשתקם יחד.

ההתבוננות באדוות המתוארות אינה צריכה לדעתי, לעורר בהלה; היא מזמינה אותנו להישיר מבט בסקרנות, להפשיל שרוולים ולתרום את חלקנו לעתיד מתוקן וראוי לדורות הבאים.