הכהן אביעד (פרופ', נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)חטא המרגלים נצרב בתודעה ההיסטורית היהודית כאחד המאורעות הטראומטיים ביותר בתולדות עם ישראל. פירות הבאושים שלו נאכלים עד ימינו, וביטוי נוקב ניתן בדברי חז"ל: "אתם בכיתם בכייה של חינם, ואני אקבע לכם בכייה לדורות".
פרשה זו מעמידה אותנו, שנה בשנה, בפני הטרגדיה הגדולה, שגזרה את דינם של בני ישראל לנדוד במדבר במשך ארבעים שנה, "עד תום כל הדור".
זהו סיפורם של שנים-עשר מרגלים, נשיאי העדה. "כולם אנשים" (לשון חשיבות – רש"י), המייצגים את כלל השבטים בעם ישראל. איש לא נעדר או ויתר על מקומו במשלחת.
מלכתחילה נתבקשו המרגלים "לתור את הארץ". ביטוי ניטרלי, רך, מעין תואם קמפיין מתקתק וסכריני של משרד התיירות.
המרגלים נצטוו "לראות את הארץ מה היא", ארץ ישראל כמות שהיא, בלי "דעה קדומה" וללא כחל ושרק, בעיניים אובייקטיביות.
"יש אדם רואה הכל באור ורוד ורוד, זה לא טוב אומרים כולם, אפילו רע מאד. יש אדם רואה הכל באפלה קודרת, זו אותה המחלה, רק בצורה אחרת. אל תרכיבו משקפיים לא קודרות ולא שמחות, הסתכלו נא בעיניים, בעיניים פקוחות". כך שורר המשורר.
לא כך נהגו המרגלים. עשרה מתוכם שבו מהטיול הגדול כשהם נושאים בפיהם דיבת הארץ רעה. שניים מתוכם, יהושע וכלב, ראו בדיוק את ההיפך. "טובה הארץ". ולא סתם, אלא "מאד". ולא פעם אחת, אלא פעמיים: "מאד מאד".
הפרשה אינה מתמצית בתיאור אירוע היסטורי קודר, שהותיר את חותמו עד ימינו. במבט בן ימינו, היא עשויה להוות מקרה מבחן מרתק בשאלות חשובות: מהם גבולות הסמכות; היכן עוברים גבולות חופש הביטוי ומה מקומה של זכות המיעוט – ואולי חובתו – להשמיע ברמה את דעתו, בקול צלול וברור, ללא מורא ובלי משוא פנים, גם כשאינה פופולרית; עד היכן מגעת נאמנותם ואחריותם של שליחי ציבור, ומהו גודל הפער הבלתי נסבל שבין דיווח עובדתי אובייקטיבי לבין פרשנות סובייקטיבית, לעתים תבוסתנית ומגמתית.
קריאה מדוקדקת בטקסט המקראי, בפרט לאור ההשוואה המתבקשת לתיאור המופיע בראש ספר דברים, מעלה מיד תהיות שונות, שעיקרן: "מי נתן את ההוראה?".
עיון בתיאור המאורעות "בזמן אמת", כפי שהוא עולה ובוקע מתוך פשוטו של מקרא, מלמד על מבוכה מסוימת באשר לזיהוי הגורם המניע והאחראי לחטא.
בראש פרשתנו נקבע לכאורה ציווי ברור: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים" – ציווי אלוקי ישיר למשה.
לעומת זאת, בראש ספר דברים (א, כב), נראה העם כמניע ומכוון את התהליך: "וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כֻּלְּכֶם" – כו-לם, ללא יוצא מן הכלל – "וַתֹּאמְרוּ נִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים לְפָנֵינוּּ וְיַחְפְּרוּ לָנוּ אֶת הָאָרֶץ וְיָשִׁבוּ אֹתָנוּ דָּבָר אֶת הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר נַעֲלֶה בָּהּ וְאֵת הֶעָרִים אֲשֶׁר נָבֹא אֲלֵיהֶן".
ברגישותם הטקסטואלית, עמדו חז"ל על סתירה זו והוסיפו נדבך נוסף על גביה.
את הציווי הממוקד והקצר בראש פרשתנו, דרשו חז"ל (ורש"י בעקבותיהם): " שְׁלַח לְךָ" – לְדַעְתְּךָ, אֲנִי אֵינִי מְצַוֶּה לְךָ; אִם תִּרְצֶה – שְׁלַח. לְפִי שֶׁבָּאוּ יִשְׂרָאֵל וְאָמְרוּ: "נִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים לְפָנֵינו (דברים א, כב)… וּמֹשֶׁה נִמְלַךְ בַּשְּׁכִינָה. אָמַר: אֲנִי אָמַרְתִּי לָהֶם שֶׁהִיא טוֹבָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "אַעֲלֶה אֶתְכֶם מֵעֳנִי מִצְרַיִם" (שמות ג, יז), חַיֵּיהֶם שֶׁאֲנִי נוֹתֵן לָהֶם מָקוֹם לִטְעוֹת בְּדִבְרֵי הַמְרַגְּלִים, לְמַעַן לֹא יִירָשׁוּהָ".
מרוב שגירותו של מדרש זה בפינו, איננו תמיד תוהים על תוכנו המדויק. אך עיון מעמיק בו חושף קושי פרשני מובהק.
האמנם הפרשנות של "שלח לך – לדעתך, אני איני מצווה אותך" כה פשוטה?
והלא יש בתורה מקומות רבים שבהם נאמרה לשון מעין זו, כגון "לֵךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ" (בראשית יב, א), "עֲשֵׂה לְךָ שְׁתֵּי חֲצוֹצְרֹת כֶּסֶף" (במדבר י, ב), "וְסָפַרְתָּ לְךָ שֶׁבַע שַׁבְּתֹת שָׁנִים שֶׁבַע שָׁנִים שֶׁבַע פְּעָמִים" (ויקרא כה, ח), ועוד כהנה וכהנה.
האמנם גם בכל המקומות האלה ניתן לומר ולפרש "לְךָ"- לְדַעְתְּךָ, אֲנִי אֵינִי מְצַוֶּה לְךָ!"? ואם לא, מדוע כאן?
אכן, הניסיון לחמוק מאחריות במקרי כישלון אינו חדש עמנו. ובידוע ש"להצלחה אבות רבים", ואילו "הכישלון הוא יתום".
אילו קמה "ועדת חקירה" לבדוק את נסיבות האירוע, מן הסתם היו מחבריה מגלים לא מעט כשלים בהתנהלות האירוע.
בראש ובראשונה, חרגו המרגלים מ'כתב המינוי' שלהם. במקום להסתפק בהצגת עובדות כהווייתן – משימה מקצועית גרידא – הם פלשו למחוזות הערכת המצב האסטרטגית וקביעת המדיניות.
כאשר המרגלים מדווחים כי הארץ "זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הִוא", הם ממלאים את תפקידם. אך כשהם מוסיפים את מילת המפתח "אֶפֶס כִּי עַז הָעָם", הם חוצים את הקווים. המילה "אפס" אינה תיאור עובדתי, אלא פרשנות עתידנית ופסיכולוגית, חוות דעת שיפוטית המביעה מורך לב וחוסר אמון מוחלט ביכולת לעמוד במשימה.
כפי שמדגישים הפרשנים, ראשונים כאחרונים, חטא המרגלים לא היה בדיווח על קיומם של ענקים או ערים בצורות – והרי זו הייתה האמת – אלא בהערכתם הפוליטית והצבאית כי המשימה בלתי אפשרית, ובכך שהניאו את לב העם.
במונחים משפטיים מודרניים, המרגלים חטאו בהפרת חובת האמונים וחובת הזהירות שחבו כלפי שולחיהם – הציבור. הם השתמשו במידע שקיבלו מתוקף תפקידם הציבורי לא כדי לשרת את המטרה הלאומית, אלא כדי לזרוע פאניקה ודה-מורליזציה. הם הפכו ממומחים אובייקטיביים לבעלי עניין המבקשים להנדס תודעה.
יתר על כן: החטא לא התמקד רק בהערכה המוטעית, אלא בניסיון להשתיק את ה"אידך גיסא", את דעת המיעוט. ה"קונספציה" הביאה עמה שיתוק והשתקה.
דעת המיעוט של יהושע בן נון וכלב בן יפונה ביקשה להציע חלופה. "עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ". לא התעלמות מהעובדות ומהקשיים, אבל הצגת חלופה מנהיגותית המושתתת על חזון, אמונה ותפיסה אסטרטגית רחבה.
לצד החטא, גם העונש הקולקטיבי שהוטל בעקבות חטא המרגלים – נדודים בני ארבעים שנה במדבר וכיליון הדור הישן – עשוי לעורר שאלות קשות בעניין ענישה קבוצתית.
מדוע נענש העם כולו בשל חטאם של מנהיגיו?
התשובה המקראית חריפה: העם נענש משום שאימץ ללא ביקורת את ניתוח הכזב של מנהיגיו. הציבור נכשל בחוסר יכולתו להבחין בין עובדות למניפולציה, וביכר את תרבות התלונות והבכי החינמי ("וַיִּבְכּוּ הָעָם בַּלַּיְלָה הַהוּא") על פני לקיחת אחריות ואומץ לב אזרחי.
במציאות המורכבת של ימינו, לקחי הפרשה מהדהדים בעוצמה רבה. הם מזכירים לנו את החובה העילאית המוטלת על שליחי ציבור להציג בפני מקבלי ההחלטות והציבור כולו תמונת מצב נאמנה, נקייה מאינטרסים זרים ומנטייה לפופוליזם, ועל חובת הציבור לבקר את מנהיגיו.
עלינו להישמר הן מפני "מוציאי דיבה" למיניהם, הן מפני התאהבות ב'קונספציות' למיניהן תוך כדי השתקת דעות מיעוט.
רק מנהיגות השואבת את כוחה מן האמת, נוטלת אחריות ולא משליכה אותה על כתפי אחרים, וציבור בעל תודעה ביקורתית, יוכלו לנווט את הספינה הלאומית אלי חוף מבטחים, אל הארץ הטובה "מְאֹד מְאֹד".
